סיפורה העגום של פרשת חשמול הרכבת בחיפה הוא סיפור הטרגדיה העגומה של חיפה עצמה.
זה לא טור פוליטי. זהו טור תוגה על פוטנציאל עצום שהיה קיים כאן מאז מעולם ולא ימומש כנראה. הוא לא ימומש כי המדינה כריבון החליטה כבר מזמן לזרוק את חיפה מתחת לגלגלי הרכבת ולהעביר דרכה קו מתח חשמל גבוה.
ההחלטה השבוע של "הפורום הבינמשרדי לתכנון תוואי הרכבת בחיפה" אינה בשורה כפי שעיריית חיפה הציגה אותה אלא הצגה, הצגה נחמדה ותו לא.
כשיונה יהב הציג לפני כשמונה שנים בגאווה את חזונו לפתיחת "חזית הים" בחלקו המערבי של נמל חיפה יכולנו כבר לראות בדמיוננו את חיפה מתחפשת לברצלונה. התכנית הייתה נפלאה: מבני האנגר ישנים, עוד מהתקופה הבריטית, שניצבים גם כך נטושים כבר שנים רבות מאוד, יעברו שיקום, שיפוץ ומתיחת פנים ויהפכו למרחבים פתוחים של בילוי ופנאי, עם מסעדות ובתי קפה.
ההדמיה הייתה מרשימה לא פחות מהחזון. המתחם היה אמור להיות גדול יותר מנמל ת"א ולהוות אטרקציה תיירותית של ממש. לא רק תושבי חיפה היו אמורים לנהור לאזור בהמוניהם אלא גם אלפי התיירים שספינתם הייתה עוגנת בנמל. תכנית "חזית הים" הייתה אמורה לתקן עוול היסטורי שהתקבע בחיפה מאז שנות ה-30' של המאה הקודמת: חסימת חוף הים במסילות ברזל כבדות ובלתי עבירות.
בפעם הראשונה היה אמור הציבור החיפאי לקבל סוף-סוף גישה חופשית ונוחה אל קו המים שלו, בלי לחצות מסילות, בלי לעבור מתחת לגשר ובלי להיחסם באמצעות גדר או חומה.
ד"ר עינת קליש רותם, מתכננת ערים צעירה ופעילה סביבתית שאז עדיין לא הייתה אפילו חברת מועצה, הייתה הראשונה להרוס את החגיגות. היא קיימה מסיבת עיתונאים, שאליה הגיעו אך מתי מעט עיתונאים (אני הייתי אחד מהם), ושלפה בה את המצגת האמיתית של תכנית חזית הים, זו שעיריית חיפה דאז ביקשה להסתיר מהציבור.
"אין חזית ים. יש רכבת!" אמרה אז קליש-רותם והציגה איור של דרגנועים גדולים המסיעים את המבלים מעל למסילת הרכבת אל מעין גשר רחב ומורידים אותם אל הצד השני, לכניסה למתחם הנמל. היא הזכירה את תכנית החשמול העילי המתוכנן של מסילת הרכבת ואת התכנית להכפלת המסילות ופסקה: זו לא חזית ים. זו אחיזת עיניים! ברגע שמסילת הרכבת תוכפל ותחושמל בחשמול עילי – לא תהיה שום "תכנית ברצלונה" ולא שדרות אל אלהמברה! יהיה אפשר להשליך את כל תכנית חזית הים המפוארת הישר לפח האשפה.
קליש רותם טענה אז כי עיריית חיפה ויתרה למעשה לרכבת ישראל בכל הנוגע לתכנית הכפלת מסילות החוף והחשמול העילי בתמורה לקבלת פיסת הנדל"ן הקורצת במערב הנמל. לאחר מכן פתחה קליש רותם במאבק ציבורי נגד התכנית והציגה פתרון משלה: שיקוע המסילה באזור העיר התחתית.
היא צדקה, ובעירייה הבינו די מהר שמיהרו לחגוג, עשו מעין פניית פרסה והכריזו מלחמה ברכבת ישראל.
ההחלטה השבוע לקבל את מתווה מנהור הרכבת בין תחנת חוף הכרמל לקריית הממשלה היא עוד פרק בסאגה הבלתי נגמרת הזו. אין זו הפעם הראשונה שבה מתקבלת החלטה כזאת, החלטה נטולת שיניים בפועל ונטולת לוח זמנים.
עלותו של פתרון המנהור היא אסטרונומית – כ-13 מיליארד שקלים. משרד האוצר לעולם לא יסכים להוציא סכום כסף שכזה כדי לחצוב מנהרות חדשות בהר הכרמל ובינתיים התכנית לחשמול עילי של מסילות הרכבת הואצה וכבר בקרוב יחלו העבודות לחשמול הרכבת מחוף הכרמל דרומה. את התכנית הזאת איש לא יעצור כי העברת הרכבת להנעה בחשמל היא אינטרס ציבורי מן המעלה הראשונה. איך יתקיימו שתי התכניות הסותרות הללו בצוותא?!
גם בפורום הבינמשרדי יודעים: מנהור המסילות יתאפשר, אם בכלל, רק בעוד עשרים שנה לפחות, הרבה אחרי ש"חזית הים" אמורה להיפתח לציבור. כן, כולל הדרגנועים מעל למסילת הרכבת.
וסביר שגם אז זה לא יקרה, פשוט כי זה יקר מדי.
ושוב, כמו המאבק לסילוק מתחם בז"ן, כמו המאבק נגד נמל המפרץ, כמו המאבק להארכת שדה התעופה, כך גם המאבק הזה הוא עוד חלק בתצרף המדכא ועטור הכשלונות הקרוי "תשתיות לאומיות בחיפה" – תצרף בו האינטרס הלאומי תמיד גובר על המקומי, ובו המדינה תמיד מנצחת והעיר תמיד מפסידה.
"כלבו", 17.07.2020