רשמי צפייה חוזרת (ומאוחרת) בסרטון של וים ונדרס, "מלאכים בשמי ברלין".

דמיאל וקסיאל, שני המלאכים המרחפים מעל שמי העיר, מעסיקים את עצמם ללא הרף בהאזנה למחשבותיהם של תושבי העיר, ומוקסמים דווקא מאומללותם. האומללות האנושית מורכבת ממצבים מתמשכים המשרים מועקה תמידית וערבול מחשבות והרהורים נצחיים. אבל את דמיאל וקסיאל, דווקא הפרטים הרגעיים, הסתמיים, הקטנים, הם אלה שאותם הם מוצאים מרתקים: את מגע הבד על הגוף, את הכתם הרגעי על הז'קט, את ניחוח הבושם, את רחש דריכת הרגל בשלג.

המלאכים, המשוטטים ללא לאות בעיר האפורה כמו נמצאים תמיד במחול סחרור בלתי נגמר, נפעמים מן האומללות האנושית ומשתוקקים להיות אנושיים…

בני האדם, לעומתם, מעסיקים את עצמם ללא הרף בלבטים, חרטות, תשוקות בלתי ממומשות וחיפוש מתמיד אחר משמעות או אהבה.
ברלין של ונדרס היא עיר המחפשת באובססיביות את עצמה ותוהה ללא הרף מה היא כעת, מה הייתה ומה הייתה רוצה להיות. זו עיר אפורה, עצובה, חרבה בחלקה, שחומה אדירה מצלקת את בשרה ומשמשת עדות חיה וזיכרון עד לעברה, לפארה ולחורבנה. הזיכרון המפואר מפעם בה, אך המציאות האפורה נושכת ומגרדת בציפורניה בקרביים.

ונדרס, כנציג מובהק של "הקולנוע הגרמני החדש", עוסק ללא הרף בנבירה אינסופית ומייגעת בעברה של האומה. כנציג הדור שגדל "ללא עבר", האובססיה שלו ושל כל בני דורו עם העיסוק בעבר מופיעה כחוט השני בכל סרטיו "הגרמניים". כמו ריינר ורנר פסבינדר הגאון, ורנר הרצוג או פולקר שלנדורף, גם ונדרס אינו יכול ולו לרגע להניח לעבר או לשכוח אותו, פשוט כיוון שבעבור בני דורו, העבר אינו אלא פרק ריק בימי תולדות העם שיש לשכתבו מחדש והקולנוע הוא השפה המתאימה ביותר למשימה נשגבת זו.

ולכן החיפוש המתמיד: השחקן המגלם בלש שנשכר לאתר דמות אבודה בתקופת השלטון הנאצי; הליליינית המרחפת כמלאכית על הטרפז בין שמיים וארץ ומחפשת אהבה; המשורר המחפש את כיכר פוטסדאם שזכר מילדותו והיא איננה עוד; ויושבי הספרייה הנוברים בספרים ומבקשים ללמוד, לזכור, לדעת…

ומעל לכולם, דמיאל וקסיאל, המצותתים לכולם, אינם נחים לרגע וממהרים להחליף זה עם זה את רשמיהם על בני האדם שבעיר. הם מקנאים בבני האדם במקום שבני האדם יקנאו בהם.

זהו סרט אורבני במלוא מובן המילה. אולי האורבני ביותר של ונדרס. ברלין מתגלית בו כעיר של ביבים, אשפתות, קירות, אורות, חללים ועזובה. ציורי הקיר הענקיים מעטרים כל פינה וכל קרן רחוב ופס הקול הפאנקי-מלנכולי ממלא את האוזניים לצד לחשושי מחשבה בלתי פוסקים. ברלין מעולם לא נראתה כה טורדנית וכפייתית כפי שהיא נראית בסרט זה.

זהו שיר הלל לעיר מכוערת, וגם שיר קינה לעיר מפוארת.
זהו סרט של מבטים אינסופיים, מחשבות שאינן מרפות ואומללות קודרת.
וזוהי יצירה נפלאה.