פחד הוא דבר מצמית. אחת לכמה שנים באה עלינו מגיפה נוראית חדשה ואימתנית. בעת הקדומה היה זה הדבר, אחר-כך הכולרה והשפעת הספרדית; האבולה איימה לחסל רבים בשנות השבעים ואחריה הופיע

קר היה השבוע בירושלים. קר, גשום וריקני. בדרך כלל, סוף פברואר-תחילת מרץ הם דווקא זמן מעולה לחופשה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. החורף כבר הולך וגווע לו, מזג האוויר מתחמם קלות,

מוזר היה לנהוג השבוע בשכונת הדר. מעולם לא נראתה כה שוממה ועזובה. החנויות כולן סגורות. תריסיהן מוגפים. בתי הקפה והמסעדות סגורים גם הם. האוטובוסים המעטים שחולפים בה ריקים מאדם. הרמזורים

זה הולך להיות פסח מוזר, מוזר מאוד. מילא העובדה שאת ארוחת החג נעשה לבדנו, בלי ההורים המבוגרים או הנכדים, בלי המשפחה המורחבת ובלי אווירת חג; מילא העובדה שגם "חופשת החג"

הביטו היטב במרכזים המסחריים, מרכזי הקניות, מרכזי הבילוי והקניונים העירוניים. בעודכם פוסעים להליכת אחר הצהריים או הערב שלכם ובעודכם נוסעים במכוניתכם לסבב קניות הכרחי או סידורים חיוניים בשכונות העיר –

אחרי שהייה רצופה של חודשיים בבתים עם יציאות קצרות לצורכי סידורים חיוניים בלבד, העולם שבחוץ מקבל את פנינו בשרבים ראשונים של קיץ. עונת גשמים נפלאה חלפה לה, הרחיבה את הלב

הקורונה הרגה את דוד ארליך. לפני חודשיים בדיוק, כשבהלת הקורונה הייתה בשיאה וגם התחלואה, נפטר בפתאומיות דוד ארליך, בעליו של בית הקפה הירושלמי הנודע "תמול שלשום" שבנחלת שבעה, סופר בעל