המאבק למען מפרץ חיפה נקי ממפעלים פטרוכימיים ומשאר כימיקלים אינו יכול ואינו צריך להיות מאבק פוליטי. משק האנרגיה הישראלי כולו חייב להתחיל לשנות את הפרדיגמה שלו ולהסתכל קדימה אל האופק, לא רק אל זה שבעוד עשור או שניים אלא בעיקר אל זה שבעוד 30 שנה ויותר.

משבר האקלים העולמי אינו תיאוריה או נבואה עתידנית קודרת. המשבר העולמי כבר כאן – נוכח, עוצמתי ומעורר אימה. כדור הארץ מתחמם בהדרגה, והטמפרטורה הממוצעת בו נמצאת במגמת עלייה. בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 עלתה הטמפרטורה בכדור הארץ בכאחוז אחד. זה המון. עלייה של כל חצי מעלה עלולה לחולל תמורות דרמטיות לרעה שכולנו נחוש בהן.

כבר עתה מבחינים בשינויי האקלים בכל רחבי העולם. הקרחונים בקטבים ובפסגות ההרים הולכים ונמסים, ומפלס מי הים עולה בהתמדה. אם תימשך המגמה, החשש מפני גלי צונאמי עזים שיעלו ויציפו את ערי החוף עד להטבעתן לא יהיה תרחיש דמיוני כלל וכלל. במקביל הולכים ומצטמצמים שטחי המחייה למאות ואולי אלפי מיני חי, מזונם מצטמצם, ומינים רבים שגם עתה נמצאים בסכנת הכחדה ייעלמו מעולמנו.

משבר האקלים אחראי לתופעות מזג האוויר הקיצוני שבהן אנו מבחינים כבר היום. רוחות עזות ולא אופייניות לאזור מסוים או לעונה, בצורת ארוכה שנמשכת לפעמים שנים, גלי חום עזים, גלי קור וכפור בלתי אופייניים וכד’. גם מקורות המים והמזון הולכים ומצטמצמים, ובמקביל חלה התפשטות של מחלות נדירות ותופעה של “פליטי אקלים” – מיליוני בני אדם שמחפשים מקום מחייה חדש לאחר שהקודם הפך בלתי אפשרי.

אף שנשיא ארצות הברית לשעבר דונלד טראמפ נסוג בתחילת כהונתו מהסכם פריז למלחמה בהתחממות הגלובלית, שעליו חתמו בשנת 2015 רוב מנהיגי העולם, אין כל מחלוקת בקרב מדענים ומומחי סביבה ואקלים כי מעשי ידי אדם הם הגורם המרכזי לתופעת ההתחממות הגלובלית, וכי רק מאמץ משותף של כל אומות העולם יצליח למנוע קטסטרופה אקלימית ולהציל את כדור הארץ ואת האנושות מכליה. הנשיא הנכנס ג’ו ביידן כבר הודיע, עוד בטרם הושבע לתפקידו, כי בכוונתו לשוב אל ההסכם החשוב ואל מחויבותה של ארצו.

חלקה של ישראל בתופעת ההתחממות הגלובלית הוא זעום. מדינה קטנה כל כך בשטח ובאוכלוסייה אינה יכולה להשפיע השפעה של ממש על זיהום האוויר העולמי. אבל בזמן שמנהיגי העולם נשבעו אמונים לפעול למען צמצום פליטות המזהמים אל האוויר של כולנו ואימוץ אנרגיות חלופיות וידידותיות לסביבה, ישראל פשוט אינה יכולה לעצום עיניה ולהתעלם מהמגמה העולמית הדרמטית.

השתעבדות למשק אנרגיה שמקורו בנפט ובדלקים פוסיליים היא לא רק אטימות בוטה, ולדעתי פושעת, של ממשלת ישראל כלפי תושבי מטרופולין חיפה ובריאותם (אני מקווה כי לפחות על עובדת היותם של בתי הזיקוק מזהמים מרכזיים וגורם סיכון בריאותי מוביל יש תמימות דעים בממשלה) ואפילו לא רק זלזול מקומם בסיכויי הפיתוח העתידי של המטרופולין וביכולת שיקומו. השתעבדות למשק אנרגיה שמקורו בנפט היא התעלמות מטופשת מתופעת ההתחממות הגלובלית, ממשבר האקלים, מההחלטה הנבונה של אומות העולם לפעול לצמצום פליטות המזהמים ומהתחייבותן לאמץ מעבר לאנרגיות נקיות במקום אנרגיות המבוססות על דלקים, שמנים ופחם.

דרישתה של ראש העיר עינת קליש רותם מהממשלה לאמץ את תוכנית “מפרץ החדשנות” של רמ”י, שעיקריה הם פינוי המפרץ מתעשייה פטרוכימית, שיקום הקרקע המזוהמת ושינוי ייעודי הקרקע למגורים, לתיירות ולבילוי, היא דרישה נכונה.

גם אם תוכניתה של רמ”י אינה מושלמת, גם אם היא יומרנית ולא ישימה, ואפילו אם יוכח כי היא איננה “משתלמת” מהבחינה הכלכלית, אימוצה הוא חיוני. הוא חיוני לא בהכרח כדי להפוך את התוכנית המסוימת הזאת לתוכנית עבודה ממשלתית. הוא חיוני כדי לשמש הצהרה ממשלתית ברורה, חדה, חותכת וחד משמעית: בתי זיקוק לנפט הם נחלת העבר. אנרגיית דלקים היא אנרגיה מזוהמת, מרעילה, מיותרת ומסוכנת. העתיד האנרגטי של מדינת ישראל חייב להסתמך על אנרגיות מתחדשות, ירוקות ונקיות כמו אנרגיה סולארית, אנרגית רוח וגז טבעי.

התנהלותה של קליש רותם בכל הנוגע לעתיד המפרץ היא התנהלות חובבנית שגורמת יותר נזק מתועלת. אבל את קריאתה הנחושה לראש הממשלה למהר ולקבל את ההחלטה הנכונה – היחידה שמתחייבת בעת שכזו – חייבים להדהד, להעצים ולזעוק עד לב שמים.

פורסם ב"כלבו", 23.01.21
לזעוק עד לב שמים