בדף העדכונים השוטפים באתר הבית של אירועי “החג של החגים” שמפעילה עיריית חיפה אין עדכונים שוטפים. הם פשוט לא שם. הדף ריק. ריק לגמרי.
זה לא ממש מפתיע. בשנים עברו, בסופי השבוע של חודש דצמבר ובמהלך ימי החנוכה הייתה העירייה מיידעת את הציבור על כל עדכון, התפתחות או אירוע המצריכים את תשומת לבו של הקהל ואשר יש להם חשיבות לתכנון זמנו: עומסי תנועה בכבישים באזור המושבה הגרמנית, עומסי מבקרים בשדרות בן גוריון ובמתחמים השונים, שינויים בזמני המופעים או האירועים, הסדרי חנייה וכד’.
אבל לאילו עדכונים אפשר לצפות כשאין פסטיבל ואין אירועים? אירועי “החג של החגים” בשנת 2018 היו האחרונים שהתקיימו במתכונתם המלאה. הם היו גם המוצלחים ביותר בתולדות הפסטיבל. רבבות מבקרים הגיעו בכל אחד מסופי השבוע של החג אל המושבה הגרמנית, טיילו בשדרות בן גוריון המוארת בשלל צבעים וצורות, נהנו מעשרות דוכני מזון ומזכרות, משלל מופעי רחוב מרהיבים של לוליינות ומוזיקה מהארץ ומחו”ל, מצעדת הצופים הנוצריים ועוד ועוד. המסעדות הרבות בשדרה המו לקוחות מבוקר עד לילה, והכנסותיהן בחודש דצמבר היו תמיד הגבוהות ביותר.
במורדות השדרה, עץ אשוח (מלאכותי כמובן) הזדקר לו מעלה-מעלה, מעוטר בשרשראות של אורות מרצדים, כוכבים וכדורים כמיטב המסורת של חג המולד. לידו התרוממה חנוכייה ענקית ומוארת, ולצדם התנוסס חצי הסהר המוסלמי. השילוב בין סמלי שלוש הדתות הללו הוא מהותו של הפסטיבל והתכלית לקיומו – הסולידריות והשותפות בין היהודים, הנוצרים והמוסלמים, ולמעשה בין בני כל הדתות המאכלסים את חיפה – הפלורליסטית והסובלנית ביותר בערי ישראל.
זה היה לפני שנתיים וחיפה נראתה אז כמו עיר אירופית אטרקטיבית ומתוירת, כזו שגם העירייה הקודמת וגם הנוכחית שאפו להיות גם בעת שגרה.
השנה שעברה נראתה כבר אחרת לגמרי. העירייה אמנם האירה את המושבה בשלל אורות ומיקמה במקומם את העץ, את החנוכייה ואת הסהר, וכל המסעדות התקשטו לקראת החג. למרות זאת קיצצה ראש העיר בגסות את כל אירועי החוצות ומופעי התרבות, ואף הודיעה לציבור לא להגיע לשדרות בן גוריון אלא רק לאירועי התרבות המצומצמים שהתקיימו בבית הגפן, בבתי הוואדי ובגלריות מקומיות קטנות.
קריאתה לא הועילה. גם בשנה שעברה הגיעו רבבות לסיורי סופ”ש במושבה, טיילו, אכלו, בילו ונהנו. גל המבקרים היה כה גדול וכה מרשים, עד שהעירייה בעצמה התגאתה בכל פורום אפשרי במספר המבקרים שבאו לחגוג את “החג של החגים” בחיפה. זאת אף שהעירייה עצמה לא הפיקה ולא מימנה שום אירוע ושום חגיגה ואף הנחתה את הציבור לא להגיע למושבה.
השנה, כך נראה, באה הקורונה והעניקה לעינת קליש רותם את הסולם שכה חיפשה: יש מגיפה? אסור להתקהל? אין מסעדות? אין גם תיירות? אז אין סיבה לחגוג את החג.
וכך, בפעם הראשונה זה 30 שנה, אין קישוטי חג במושבה הגרמנית – אין שרשראות של אורות, אין כדורים צבעוניים, אין פסלי אורות, אין דוכני מזון ומזכרות, אין מופעים, אין תזמורות, אין צופים ואין תהלוכות. אפילו עץ האשוח המסורתי לא שם, גם לא החנוכייה או הסהר. שדרה עצובה.
מה בכל זאת יש? כמה אירועי תרבות מטעם בית הגפן שמועברים בפייסבוק לייב או בזום, כמה בתים שנפתחים לביקור בוואדי, כמה סיורים מעוטי משתתפים, ופה ושם כמה תערוכות בחוצות או בחללי בית הגפן, ומסעדות שמתגעגעות לסועדים והפכו את חצרותיהן למטבח מאולתר. תוך שנתיים, ובחסות המגיפה, הפך “החג של החגים” מפסטיבל תרבות המוני ומלבב למקבץ אירועי תרבות מרחוק וסיורים בקבוצות מצומצמות.
מאז נכנסה קליש רותם ללשכתה היא הצהירה בריש גלי כי היא אינה רואה את תפקידה כמי שאחראית לבידור ההמונים. “עירייה לא מבדרת”, היא הכריזה, והנהיגה מדיניות מוצהרת של קיצוצים עמוקים בתקציב פעילויות התרבות, הספורט והפנאי. תחרויות ספורט, מופעים, אירועי פולקלור ותרבות שהתקיימו במשך שנים בחוצות העיר ביוזמה עירונית בוטלו כולם באחת.
זוהי תפישה ניאו ליברלית שמאמינה כי אין להוציא כספי ציבור על שירותים שהשוק הפרטי יכול לממן בעצמו. אלא שעירייה היא לא חברה בע”מ. עירייה היא גוף שמחויב במתן שירות לתושבים, ושירות זה כולל גם אירועי תרבות ופעילויות ספורט ופנאי. בלעדיהם מתנערת העירייה מאחריותה לתושביה.
פורסם ב"כלבו", 19.12.20
התנערות מאחריות