זהו סוכות של געגוע. געגוע לריח הגשם הראשון, געגוע לטיולי טבע ונוף, געגוע להררי ילדים ומשפחות הגודשים את הפארקים, את הגנים ואת האתרים השונים, ואפילו געגוע לקולות שחוק וזמר הבוקעים מהסוכות הרבות בחצרות הבתים ובמרפסות. ובעיקר געגוע לקולנוע.

אני מת על פסטיבל הסרטים הבין לאומי של חיפה. מה זה מת? משוגע עליו! לא מסוגל לוותר עליו, מחכה לו כל השנה. פסטיבל הסרטים הוא חגיגה אדירה לשוחרי קולנוע בכלל וקולנוע עולמי בפרט. כבר שנים שאני מקפיד לפקוד את הפסטיבל שנה אחר שנה, כמעט מדי יום ביומו, וצופה בסרטים רבים ככל האפשר ממדינות מגוונות ככל האפשר ובשלל שפות ככל האפשר – קולנוע צרפתי, איטלקי, גרמני, טורקי ורוסי, קולנוע דני, שבדי, פולני והונגרי, קולנוע ארגנטינאי, ברזילאי, פורטוגלי וספרדי.

הקולנוע הוא עולם מרתק, האסקפיזם המושלם. המסך הגדול מציג לפנינו שלל מציאויות חליפיות – חלקן נפלאות, חלקן קודרות ומאיימות. יש בכוחו לסחוף ולרגש, ויש בכוחו להציק ולהטריד. לא נולדה עוד אמנות שמסוגלת בבת אחת להכניס את הצופה לתוך סיפור מסעיר, לרגשו, לטלטלו, להפחידו, להטרידו, לחבקו, לנחמו, להסיעו למרחקים ולהשיבו לכיסאו, וכל זאת בפרק זמן של שעה וחצי עד שעתיים, ולהותיר אותו נרגש, נפעם, נדהם, משתומם ולעתים גם מבולבל ונבוך.

אם הקולנוע הוא השפה האוניברסלית, פסטיבל הסרטים הוא העולם כולו. ובאמת, במשך חג סוכות וחול המועד, פסטיבל הסרטים של חיפה הוא כמעט כל עולמי. הפסטיבל, שמציין השנה את שנתו ה-36, הוא לא רק חגיגה של קולנוע באולמות, הוא גם חגיגה של תרבות. הוא חגיגה של קולנוע חוצות עם הקרנות נפלאות של סרטים קלאסיים לכל המשפחה. והוא גם חגיגה של דוכני מזון וירידי רחוב ומופעי חוצות ואלפים אלפים של מבלים ומבקרים שמטיילים במרכז הכרמל והופכים אותו פעם בשנה למקום הנפלא והצבעוני בישראל.

וכמה שזה חסר לי השנה, וכמה שאני מתגעגע. צריך לומר ביושר ובכנות – האופן שבו נערכה הנהלת הפסטיבל השנה כדי לקיימו למרות הסגר ולמרות מגבלות ההתכנסות הוא ראוי להערכה ואף להצדעה. על האורחים מחו"ל ומהארץ ויתרו, את הקוקטיילים ואת קבלות הפנים ביטלו, וכך כמובן גם את כל אירועי החוצות. אבל ההקרנות ממשיכות להתקיים, ואין זה דבר מובן מאליו כלל וכלל. הן ממשיכות להתקיים, עם כי המסך השתנה. במקום באולמות הקולנוע, על כיסאות מרופדים ועם מסך גדול, הפסטיבל עבר לסלון הביתי ולמסך הטלוויזיה או המחשב. מחירי הכרטיסים נחתכו בחצי, מספר הצופים הפוטנציאלי הוא בלתי מוגבל, וגם מועדי ההקרנה התגמשו מאוד ונמתחים כעת על פני 24 שעות לכל סרט. זוהי אולי לא הדרך האידיאלית לצפות בסרטים, ולבטח לא האופן שבו התכוונו הבמאים להציגם, אבל בהתחשב במגבלות המחייבות ובהיעדר אלטרנטיבה מוצלחת יותר, זהו פתרון מקורי ומוצלח עד מאוד.

וכך, גם השנה הצלחתי לצפות בלא פחות מעשרה סרטים, וכל זאת בלי לצאת מהבית. כמאמר המשפט המפורסם – "זמנים מאתגרים דורשים פתרונות מאתגרים" – פסטיבל חיפה הצליח שוב להוכיח עד כמה הוא יודע לאלתר בעת הצורך ולהוציא גם מהלימון החמוץ ביותר אחלה לימונדה.

ועדיין, אני מתגעגע לפסטיבל של פעם – לאולמות, להקרנות, לסאונד המרטיט, למאות הצופים שנדחסים לאולם, לאלה שנותרים בחוץ ללא כרטיס, לתורים הארוכים המשתרכים בדרך אל הקפיטריה, להמון שממהר אל בתי הקפה. כי חיפה היא פסטיבל הסרטים שלה, והפסטיבל הוא מהות החיפאיות – אוניברסליות, ליברליות, פתיחות, חלומות, תקוות, ריגושים, וגם אכזבות. פעם בשנה, בחג הסוכות, חיפה היא עיר, עיר של ממש.

פורסם ב"כלבו", 9.10.20
שיר געגועים