עירוניות אמיתית אינה דבר מה אשר נעשה מעצמו. מאז ראשית המהפכה התעשייתית בשלהי המאה ה-18 והאצת האורבניות בערי המערב ובכלל, העיר איננה עוד רק יישוב גדול שמאוכלס בצפיפות יחסית ובעל אופי “בורגני”. העיר המודרנית בת זמננו היא אורגניזם עצום ורב איברים, אשר פועלים יחדיו בהרמוניה מהפנטת של שכרון חושים ומזינים זה את זה.

עירוניות היא הדבק המחבר בין רחובות ובתים, תחבורה וכבישים, עצים ושדרות, חנויות ועסקים, מסעדות, פאבים ובתי קפה, פארקים וגנים, מתחמי תעסוקה ומשרדים, וערב רב של אנשים מכל סוג ומין. רק שילוב חכם ומתואם בין כל הרכיבים המרכיבים את העיר ייצור עירוניות חכמה ובריאה. עירוניות היא סם חיים, והעירוניים הם בעת ובעונה אחת גם אלה שמייצרים ומפיצים את הסם וגם אלה שצורכים אותו.

ערב יום הכיפורים, בעת שרבים מאתנו עסוקים בחרטה ובחשבון נפש אישי, אני מבקש לעסוק מעט בחשבון נפש מסוג אחר – חשבון נפש עירוני.

החיפאים אוהבים את חיפה, ובצדק רב. השילוב הנדיר של ים והר, עדות ודתות, היסטוריה ואדריכלות, קולינריה ותרבות מייצר עיר שאין עוד כמותה בישראל. ובכל זאת, קשה שלא לחוש בכל יום ובכל רגע שמשהו בה מתפספס. לאיש מאוהביה של חיפה אין ספק בדבר הפוטנציאל העצום שלה, בדבר יכולתה להתרומם, להרקיע ולהמריא אל על. לאיש אין ספק באשר למסוגלותה להיות משהו אחר, להיות עיר אמיתית. ולאיש אין ספק כי קיים פער עצום, בלתי נתפש ממש, בין הפוטנציאל והיכולת לבין המיצוי והמימוש.

הסיבה לכך היא שברבות השנים איבדה חיפה את המחשבה העירונית שלה. העיר, שהתפתחה כעיר פועלים תעשייתית אפורה עם מעט דיג ומסחר, לא השכילה לעמוד בהצלחה במבחן הזמן. הטרנדים המערביים שהשתלטו על ערי המטרופולין הגדולות בדמותם של קניונים ומתחמי קניות, מחלפים גדולים ומתחמי תעסוקה לא עשו טוב לחיפה.

הקניונים, שהוקמו כאן ללא כל ביקורת ומידתיות, אמנם שגשגו בשנותיהם הראשונות אך המחיר העירוני היה כבד – מרכזי העיר ההיסטוריים בעיר התחתית, בהדר ובמרכז הכרמל הלכו וגוועו. החיפאים העדיפו את הקניון הממוזג ומלא המותגים על פני החנויות המקומיות הוותיקות.

המחלפים והמנהרות אמנם הקלו מאוד על תנועת כלי הרכב וקיצרו את זמני הנסיעה מחוץ לעיר ואליה, אך בד בבד הובילו להתרוקנותם של הצירים העירוניים המוכרים. מדוע להיכנס לתוך העיר אם אפשר לעקוף אותה?

וככל שהשתפרו תשתיות הכבישים והמחלפים והתפתחו מתחמי התעסוקה האיכותיים באזור המרכז, גילו לפתע צעירים חיפאים רבים כי אפשר לעבוד מחוץ לעיר, ואף במרחק נסיעה ניכר ממנה, ולא חייבים לעבוד דווקא קרוב לבית. בעוד שבמרכז רבו האפשרויות, נותרה חיפה מאחור בכל הנוגע לתעסוקה איכותית. בשלב הבא, הצעירים לא רק עבדו במרכז אלא גם עברו לגור שם.

וכך, תוך עשור או שניים איבדה העיר את מרכזיה הוותיקים, את צעיריה המשכילים ואת חיי הרחוב שלה, ונותרה עיר מבוגרת, מיושנת ומתרוקנת. גם מספר התלמידים במערכת החינוך העירונית לימד על המגמה – פחות ופחות צעירים, יותר ויותר מבוגרים.

חיפה איבדה את עצמה כשאיבדה את העירוניות שלה, כשנכנעה ללא קרב למגמות עולמיות שמצריכות חשיבה מחודשת ותכנון קפדני. עירוניות אינה נוצרת יש מאין. היא מחייבת עבודה מתמדת והשקעה ארוכת טווח. היא דורשת התמסרות מוחלטת – הן של קברניטי העיר, הן של התושבים והן של בעלי העסקים והעניין.

קסמה של חיפה לא פג אבל יכולותיה פחתו. תושביה עדיין מאוהבים בה, אבל הרבה יותר מיואשים ממצבה ומעתידם. ומגיפת הקורונה על סגריה ובידודיה אינה תורמת לשיפור המצב אלא מרעה אותו. אם ממילא הכל סגור וגם מפגשים אסורים, לשם מה בכלל לצאת אל הרחוב?

אבל אין מקום לייאוש ואין סיבה לקבל כך את המצב. בערב יום הכיפורים אנו נדרשים לחשבון נפש עירוני. וכמו תקיעת השופר שקורעת את השמים, אנו כחיפאים זקוקים לקריאת השכמה בהולה כדי להציל את העירוניות שלנו ולהשיב אותה לחיינו.

במקום להתבודד בבתים צאו החוצה, אל הרחוב. הביטו במדרכות ובבתים, במדרגות ובספסלים, בעצים ובפנסי הרחוב. הסתובבו בהדר, רדו לעיר התחתית, בקרו במרכז הכרמל ובשכונות, וטיילו בוואדיות, בחורשות ובסמטאות הציוריות. למדו מחדש את העיר ואמצו אותה אל לבכם. כי גורלה של העיר תלוי בנו.

פורסם ב"כלבו", 27.9.20
חשבון נפש עירוני