אין עוד שום עיר ושום יישוב בישראל שמתפתחים בקצב כה מסחרר וכה מרשים כמו בירתנו ירושלים. בכל ביקור שלי בעיר (ואני מקפיד לבקר בה לפחות פעמיים-שלוש בשנה) אני נפעם מחדש מהיקף ההתחדשות העירונית, מקצב בניית מתחמי המגורים, ממספר הגדרות המקיפות מתחמי בנייה – במיוחד בכניסה לעיר – ובאופן כללי מהיקף הבנייה המטורף שמתחולל בה.

במשך עשר שנים גרתי בירושלים, וגם אז היתה בה תנופת בנייה מרשימה למדי, אבל נראה כי דווקא מאז נטשתי אותה ושבתי אל המולדת, הפכה הבירה למתחם בנייה אחד גדול, ובו מאות מנופים, דחפורים, מחפרים, מכבשים ושאר ציוד בנייה מכני כבד.

לא רק בניינים בונים בירושלים, אלא את תשתית הכבישים כולה משנים ומשדרגים ללא הרף. כבישי העיר השתנו כל כך בשנים האחרונות עד כי כיום איני מסוגל עוד לנהוג בעיר שהיתה בעבר ביתי בלי הדרכה וליווי צמוד של ווייז או יישומון דרכים אחר.

בשבוע שעבר פרסם ראש העיר ירושלים משה ליאון בדף הפייסבוק שלו כי העירייה מתחילה ביישום תוכניתה לקירוי כביש בגין. כביש זה, שנחנך בסוף שנות ה־90, הוא המקבילה הירושלמית לדרך איילון – הוא חוצה את הבירה מרמות שבצפון ועד למלחה בדרום ומאפשר מעבר מהיר בין חלקי העיר ללא רמזורים וללא עומסי תנועה.

לפי התוכנית, חלקו המרכזי של כביש בגין יקורה ויהפוך לפארק ענקי ואינטראקטיבי בשטח של כ־70 דונם. כ־2,000 יחידות דיור ייבנו בו, כ־300 חדרי מלון וכ־10,000 מ”ר של שטחי מסחר. כמו כן יוקמו בו מסלולים לרכיבה על אופניים, שבילי הליכה וריצה, מתחם לדיור מוגן ומבנים לתעשייה מתקדמת. כל זאת מעל למחלף מהיר, כשלמטה ממשיכות המכוניות בדהירתם ולמעלה – חיים שלמים שוקקים. כמה נפלא.

אינני יודע כמה זמן יידרש לביצוע התוכנית במלואה. שנים רבות, יש להניח. העלויות של תוכנית כזו גם הן רבות. מיליארדים רבים נדרשים לצורך כך. אינני יודע מאין יבוא הכסף, אבל מהיכרותי תוכניות פיתוח קודמות בירושלים אפשר להניח כי את הרוב תממן הממשלה.

התוכנית לקירוי כביש בגין מצטרפת לתוכנית מרשימה לא פחות לקירוי של נתיבי איילון בתל אביב. גם שם יוקם פארק רחב ידיים, ירוק ומפתה, בתי קפה ושטחי מסחר ומגורים. הקירוי של איילון יחולל מהפך של ממש בשכונות המזרחיות של תל אביב ויקרב אותן מאוד אל מרכז העיר.

כיף להתגורר בעיר שמשנה את עצמה ללא הרף ומאתגרת את עצמה כל הזמן בניסיונות למצוא דרכים יצירתיות להתחדשות עירונית. עבור ערים, דריכה במקום איננה רק סממן לקיבעון מחשבתי ולחוסר יצירתיות. דריכה במקום היא למעשה השלב הראשון בגסיסתה של עיר ובהפיכתה ללא רלוונטית. ערים אינן חייבות להמציא את עצמן מחדש בכל פעם, אבל הן בהחלט צריכות להתרענן ולהתחדש מדי פעם כדי להמשיך ולייצר עניין בקרב תושביהן העכשוויים ובקרב תושבים ומבקרים עתידיים.

גם לנו כאן יש אוטוסטרדה ארוכה ורחבה המשוועת לטיפול – כביש החוף הרחב ומרובה הנתיבים שמקיף את העיר כולה ממערב וחוצץ בין שכונות החוף לבין קו המים. גם מסילת ברזל ארוכה יש לנו, ממערב לכביש, וגם היא חוצצת בין העיר לבין הים. אך בעוד שהוויכוחים והמחלוקות על עתידן של המסילה והרכבת נמשכים כבר שנים רבות, ולפי שעה טרם התקבלה החלטת ממשלה מחייבת אם לשקע את הפסים או את חלקם, להעבירם אל מנהרות בהר או שמא להשאירם במקומם ולהכפיל כבר עתה את מספר המסילות, הרי שעד כה איש לא הציע הצעה רצינית, ממשית ובת ביצוע לתוכנית ממשלתית ומטרופולינית לקירוי כביש החוף מהכניסה לעיר מדרום ועד, נניח, לעיר התחתית.

נכון, זה לא יפתור את בעיית הרכבת. זו עדיין תצטרך טיפול. אבל אם אכפת היה לממשלות ישראל מעתידו של המטרופולין היחיד בצפון, לשם היה עליהן לחתור: פארק עירוני ירוק ומתקדם, עם בתי מלון, מתחמי מגורים, שבילי אופניים, מסלולי הליכה וחורשת עצים מוריקה.

התחדשות עירונית בשכונה זו או אחרת זה טוב ויפה, אבל לא דומה כלל לתוכניות הענק שמהן נהנות ירושלים ותל אביב – לא בחשיבות האורבנית, לא בחשיבות הסביבתית ולא בתרומה לכלכלתן. ניתוח כירורגי זה מה שחיפה זקוקה לו. בינתיים היא זוכה רק לחבישה מקומית.

פורסם ב"כלבו", 24.10.20
חבישה מקומית