במשך לא פחות משנים-עשר ימים התנהלתי בעירנו בחרשות חלקית. אחת מאוזניי נסתמה לאחר שחייה בבריכה, אך שלא כמו במקרים דומים רבים שכאלה, לא הועילו לא קפיצות על רגל אחת והטיית הראש, לא ניקוי אובססיבי במקלון אוזניים, לא תיפוף קפריזי עם כף היד על התנוך ולא סגירת חלל האוזן בואקום כדי לפתוח את הסתימה כמו פתיחת סתימה בסיפון הכיור…

דבר לא עזר. האוזן נותרה אטומה לחלוטין ואני התהלכתי לי בביתי וברחוב ונהגתי במכוניתי בתחושת אימה ופחד כמי שאטם אוזניים נתחב עמוק מדי לתעלת אוזנו ונתקע לו שם חרישית, מסרב לצאת.

המחשבות מתרוצצות בראש ללא הרף: ומה עם לעולם תישאר האוזן אטומה? מה עם איזה קרום התפתח לו שם וגדל והוא אוטם את התעלה ואינו מאפשר לגלים לחדור? ומה אם אני מפתח חרשות כך לפתע? ואולי בכלל זה בכלל רק סימפטום לבעיה רפואית אחרת, חמורה הרבה יותר?

ביקור אצל רופאת המשפחה הרגיע מעט את החששות. היא בחנה את התנוך באמצעות אוטוסקופ וזיהתה מייד כי התפתחה שם דלקת. היא רשמה טיפות ונתנה הוראות שימוש ואמרה כי אם בתוך 3-4 ימים לא אבחין בשיפור במצב, שאגיע שוב.

חלפו שלושה, ארבעה וגם חמישה וששה ימים ושום דבר לא השתנה. מצד אחד לא חשתי בכל כאב, אך מצד שני גם לא חל כל שיפור. האוזן נותרה אטומה כמקודם. ושוב צצו המחשבות והחרדות והפחדים.

שנים-עשר ימים חלפו כך. שנים עשר ימים של תסכול, של אימה, של שמיעה רופסת וזעם אצור החושב להתפרץ בכל רגע. שנים עשר ימים עד שרופא אף-אוזן גרון שבדק את אוזני הכריז מיד ובלא כל היסוס: שעווה! גוש שעוות אוזניים גדול במיוחד שהתגבש בתוככי תעלת אוזני הוא שחסם את התעלה ומנע לחלוטין את כניסת גלי הקול.

כחצי דקה אחר-כך הכל היה כבר מאחוריי. שמיעתי שבה אליי.

בעשר הדקות שחלפו לאחר מכן חשתי כאילו זרם מים אדיר הפורץ ממפל אימתני עומד לשטוף אותי בכל רגע. הוא נשמע בעוצמה כה חזקה ובצלילות מרשימה עד שלא יכולתי שלא להעיף שוב ושוב מבט אחורנית בנסיון לאתר את מקור המים. אבל לא היה מפל ולא מים. אוזני תעתעה בי. אחרי קרוב לשבועיים שבהם הייתה אטומה לקולות, פתיחתה בן רגע גרמה לתגובה של העצמת צלילים וקולות. כל רחש זעיר וזניח, כזה שאוזן ממוצעת של אדם אינה אמורה כלל לשמוע, הועצם לכדי רחש של מפל גועש.

שמיעה היא חוש טבעי ומולד שאין אנו נוטים להקדיש לו תשומת לב ראויה מספיק. כמו כל דבר שאנו נולדים עמו, אין לנו כל יכולת להעריך את מידת חשיבותו עד אשר אנו חשים בחסרונו. וכשאנו שבים ומוצאים אותו לפתע, לאחר פרק זמן ארוך יחסית שבו נאלצנו לחיות בלעדיו – או אז כל רגע מקרי של שימוש בו נדמה בעינינו לשעה ארוכה, וכל גל נקלט בו נדמה לסופה.

במקרה הפרטי שלי, השמיעה אבדה לי זמנית שלא מבחירתי. אבל יש מקרים שבהם בוחרים אנשים במודע ובמכוון שלא לשמוע ולא להקשיב. הם מסרבים להקשיב כי הם משוכנעים שהידע כולו מצוי בראשם והם לבדם יודעים בכל רע נתון מה צריך ומה לא צריך לעשות. כשמדובר באדם פרטי המנהל את חייו – אטימותו היא בעיה אישית שלו. אך כשמדובר בנבחרי ציבור – זו כבר אופרה אחרת.

עוד לפני היכולת לקבל החלטות, התכונה החשובה ביותר למנהיג היא  היכולת להקשיב, פשוט להקשיב: ליועצים, למומחים, לבעלי העניין וגם לתושבים מן המניין.

להקשיב לבעלי העסקים כשהם מבקשים שיימצאו להם פתרונות לפני שסוגרים להם את הרחוב; להקשיב לסטודנטים ולבעיותיהם לפני שמחליטים ליטול מהם זכויות; להקשיב לתושבים לפני שמנחיתים עליהם החלטות שמשפיעות על חייהם ובאופן כללי להקשיב! להקשיב לכמה שיותר קולות ולכמה שיותר דעות בטרם מתקבלות החלטות.

אוזן אטומה היא נכות חלקית כשהיא אוזן ממשית. אך כשאוזנו של שליח הציבור אטומה לקולות העולים מן הרחוב ומן הלשכות ומן החדרים – התוצאה היא קשיים של ממש בתפקוד הכללי.

12 יום נדרשו לי כדי לשוב ולשמוע. כמה חודשים וכמה שנים יחלפו עד שבלשכות שבחסן שוכרי ייפתחו הסתימות באוזניים?

פורסם ב"כלבו", 15.08.20

מקרה אוזן