אנשים הם יצורים מוזרים. הם יכולים לחלוק זה על זה כל ימות השנה אך לצאת יחדיו שלובי זרועות במאבק למען מטרה משותפת. עשרות אלפי שנות חִברות וקהילתיות הפכו אותנו ליצורים השכלתנים ומתוכנתים ביותר בטבע מצד אחד, אך גם לרגשנים ביותר מצד שני, והסתירה הפנימית הזאת היא זו שמניעה את האנושות.

פוליטיקאי מתוחכם וציני מכיר היטב את הסוד: כדי לעורר אזרחים (קרי: בוחרים) מתרדמתם, עליך להניעם לפעולה, להעניק להם איזו מטרה נעלה המעוררת בהם רגש עז, רצוי זעם, וגורמת להם לקום מן הספה בסלון, לכבות את הטלוויזיה ולצאת אל נקודת ההתכנסות. הרגש מקים אותם, אבל המחשבה שאפשר לחולל שינוי היא זו שמניעה אותם. רגש לבדו אינו מספיק. זהו חומר בערה המתכלה במהירות.

פוליטיקאי מתוחכם וציני יידע שיש צורך ברגש כדי להניע לפעולה, אבל רק פוליטיקאי מתוחכם במיוחד יידע כיצד לייצר את אותו הרגש. רק פוליטיקאי מתוחכם במיוחד יצליח לפענח את צפונות הנפש האנושית ולגייסה לטובת צרכיו.

המאבק המתחולל בימים האחרונים סביב ערוץ נחל האסי בקיבוץ ניר דוד שבעמק המעיינות הוא מקרה מבחן מרתק. קבוצת פעילים, רבים מהם צעירים, תושבי בית שאן ויישובי הסביבה אך לא רק, מגיעים בכל יום ויום אל שערי הקיבוץ ומנסים לפרוץ אותם בכח כדי להיכנס אל בריכת הטבילה הרדודה והמפנקת שיוצר אגן ההיקוות של הנחל בשטח הקיבוץ.

הנחל, למי שאינו בקיא בפרטים, זורם בלבו של הקיבוץ וחוצה אותו באמצעו, כשבתי הקיבוץ ניצבים משני עברי גדותיו. הנחל אמנם עובר בשטח הקיבוץ אך אינו חלק מן הקיבוץ אלא משאב טבע ציבורי בבעלות המדינה. אך כיוון שהקיבוץ מוקף גדר ומסוגל למנוע את הגישה אל הנחל, נותרים אלה שאינם חברי הקיבוץ אך מעוניינים לרחוץ ולבלות בו מחוץ לגדר הקיבוץ, מאוכזבים ומרירים.

המפגינים, המכנים את עצמם "חברי המטה למען השבת האסי אל הציבור" טוענים, במידה רבה של צדק, כי כיוון שאין מחלוקת על כי הנחל הוא משאב ציבורי ולא רכושו הפרטי של הקיבוץ, הרי שאין כל יכולת חוקית למנוע מן הציבור גישה חופשית אליו. התנגדות הקיבוץ, טוענים המפגינים, נובעת אך ורק מסרבנות יהירה של חברי קיבוץ מדושנים, שאינם רוצים לחלוק את כד השמנת שנפל בחלקם.

חברי הקיבוץ לעומת זאת שוללים מכל וכל את הטענות הללו. מנגד טוענים חברי הקיבוץ כי נכון אמנם כי הנחל עצמו הוא נחלת הכלל, אך כיוון שהוא עובר בתוך הקיבוץ ממש וכיוון שבתי הקיבוץ נמצאים במרחק של מטרים ספורים מן הגדות, אין כל אפשרות לאפשר כניסה חופשית של אורחים מבחוץ מבלי להפר את השלווה הפסטורלית ואת האופי הקהילתי והרוגע של המקום. במלים אחרות – אין בילוי בנחל בלי להפוך את הקיבוץ לפארק הירקון או לגן סאקר ולזה חברי הקיבוץ מסרבים בתוקף.

המאבק אינו חדש. הוא נמשך בטונים כאלה ואחרים כבר תקופה ארוכה, במהלכה אף התערבה לשכת היועמ"ש והתגבש לכאורה הסכם פשרה. ובכל-זאת מסרבים המוחים לסגת וגם הקיבוץ מסרב לוותר. אך בימים האחרונים החריף המאבק והדרדר לכדי אלימות הדדית. היו כבר אלה שהגדירו גם את המאבק הזה כמאבק של "ישראל השניה" – אנשי עמק בית שאן – באליטות הישנות של "ישראל הראשונה", המיוצגות באמצעות חברי הקיבוץ.

לא היה צריך יותר מזה כדי להניע לפעולה חברי כנסת, אישי ציבור ופעילים שונים שמאבק של זהויות מצית מיד את האש שבלבם. אנו חיים בעידן של פוליטיקה של זהויות, פוליטיקה שבה מי שאתה הוא גם מה שאתה.

מאבק למען השבת חוף הים אל ציבור החיפאים אינו שונה באופן מהותי ממאבק להשבת נחל האסי אל הציבור. אבל נמל אינו קיבוץ, ונחל שסופח לקיבוץ שבע ומכעיס את תושבי הסביבה הרעבים (לטבע, לא למזון), אינו שקול בעיניי הבריות לחוף ים שסופח לנמל, כי נמל נתפס כארגון המשרת את הציבור כולו ואילו קיבוץ משרת את חבריו בלבד.

החיפאים לא עולים על בריקדות ולא קורעים גדרות תיל כי אינם מאמינים שזה יעזור וכי אינם מאמינים בתכלית המאבק כפי שתושבי עמק המעיינות מאמינים במאבקם.

וכשאינך מאמין במטרה – אין רגש ואין פעולה.

פורסם ב"כלבו", 22.08.20

האסי כמשל