טור זה נכתב ביום שלישי בשעת ערב מאוחרת, אך כמה שעות לאחר הפיצוץ האדיר שנשמע ונראה בשמי ביירות. נכון לרגע כתיבת שורות אלה לא ברור מה גרם לפטריית העשן האימתנית שהרעידה את העיר וגרמה נזקים חסרי תקדים. על-פי דיווחים מלבנון, כמעט מחצית העיר ביירות נפגעה מן ההדף, עשרות הרוגים ואלפי פצועים. על-פי דיווחים, לא רק בישראל נשמע רעם הפיצוץ אלא עד האי קפריסין הוא הגיע.

הצילומים מן הנמל שתיעדו את הפיצוץ הם מעוררי תדהמה. לי הם הזכירו פטרייה גרעינית, לא פחות. בלבנון אין נשק גרעיני וגם לא, ככל הידוע, מחסני פלוטוניום או אורניום מועשר. הפיצוץ אינו גרעיני אפוא. דיווחים אחדים מדברים על מחסן ענקי מלא תחמושת וחומרי נפץ שנלקחו מחיזבאללה והם שגרמו לעוצמת ההדף לכאורה. חיזבאללה עצמו טוען שמדובר בכלל בזיקוקים…

אני מסופק. אינני מומחה לחומרי נפץ ולא לפיצוצים אך לא כך, דומני, מתפוצץ חומר נפץ תקני ובטח שלא זיקוקים. הלבנונים מסרבים לפי שעה לגלות מהו החומר שהיה אגור בכמויות עצומות במחסנים שעלו באש אבל אני חושב שהתשובה די ברורה.

זהו נמל אזרחי, ובנמלים רבים בעולם אגורים מצבורים גדולים של חומרים דליקים ונפיצים כגון אמוניה, דלקים, שמנים וגזים שונים. אלה חומרים רגישים מאוד אשר עשויים בהחלט לחולל בעת התלקחותם עצמת אש כה רבה עד שהיא מעלה אל על פטריית עשן מפלצתית המסוגלת להשמיד שכונות שלמות.

אם יש לקח מרכזי ומהותי אחד שאפשר וחובה ללמוד מן הפיצוץ האימתני הזה אצל שכנתנו מצפון הוא שאסור בתכלית האיסור להחזיק כמויות ענק של חומרים מסוכנים, נפיצים ודליקים במצבורים עיליים גדולים בקרבת עיר מגורים צפופה ובטח שלא בלבו של מטרופולין של מאות אלפי תושבים.

תארו לכם שבלבו של מפרץ חיפה היה ניצב עדיין מכל ענקי מלא אמוניה ואוניית ענק עמוסה באמוניה הייתה עוגנת בנמל פעם בחודש לצורך מילויו מחדש. זו הייתה מציאות חיינו במשך עשרות שנים ועד לפני שנים אחדות, איש מלבד כמה פעילי סביבה מגויסי-מטרה לא פקפק כלל בנחיצותה של מציאות זו.

נדרש דוח חריף של כימאים בכירים ומפגן שרירים נחוש של עיריית חיפה וקמפיין קולני והתערבות של בית משפט כדי לשנות אותה, מה שהוביל לריקון המכל ולהפסקת אחזקת מצבור אמוניה לצרכים תעשייתיים במפרץ חיפה.

כיום, נדמה לי, אין עוד חולק על חשיבותו של המהלך ועל חיוניותו במניעת פיצוצים מחוללי אסון שכאלה.

ריקון מכל האמוניה היה צעד מוצלח ראשון במשימת העל: סילוקם של כל מצבורי הדלקים, השמנים וכל החומרים הדליקים והנפיצים מכאן והמסוכנים משם ממפרץ חיפה בפרט ומן המטרופולין כולו.

גם ללא תכנית "מפרץ החדשנות" השואפת לסלק את כל המפעלים הפטרוכימיים המזהמים מן המפרץ ולשנות את יעוד הקרקע בו מתעשיה למגורים, תיירות ופנאי; ואף ללא דוח מקינזי המפורסם אשר ממליץ לראש הממשלה לסגור את בזן בתוך כעשור; ואפילו אם נתעלם לחלוטין מן הסוגייה הסביבתית-בריאותית של אוויר נקי כחלק אינטגרלי מאיכות חיים ואריכות חיים של תושבי המטרופולין – גם אם נתעלם מכל אלה, השורה התחתונה נותרת בעינה: אנו חיים בסמוך לחבית אבק שריפה מפלצתית בגודלה, חבית המכילה כמויות של חומרים מתלקחים ונפיצים מבהילות בהיקפן; חבית שדי בניצוץ קטן אחד שמקורו בטיל או רקטה או אפילו בקצר חשמלי מקרי או איזו תאונה בלתי מתוכננת כדי לייצר שרשרת אש ותופת כה כבירה, אשר תבעיר את המפרץ במשך שבועות או חודשים ללא כל יכולת כיבוי, בדומה לבאר נפט בוערת.

אנו חיים בקרבת חבית אבק שריפה ודלקים ושמנים וגז, כזו אשר יש בכוחה להחריב לא רק את שדרת התעשייה המרכזית בישראל אלא גם תשתיות לאומיות מרכזיות, תשתיות תחבורה, ענפי כלכלה ומעל לכל – רבבות ואולי מאות אלפי בני אדם ואלפי-אלפי בניינים ומבנים.

פיצוץ אחד קטן, אפילו מקרי, די בו לבדו כדי להרוס את כל מה שנבנה כאן בעמל ויזע במשך כמעט מאה שנה ולהגשים את חלומו הרטוב של האיש אשר יושב לו בבונקר ממוגן מתחת לאדמה ומתפרנס מזריעת הרס ומוות ואימה בלבנון ובישראל.

אסור שחלומו ינצח. סילוקם של כל מצבורי החומרים המסוכנים הוא צו השעה.

פורסם ב"כלבו", 8.8.20
צו השעה