לפעמים רק מילה אחת מתאימה לתאר את מהות החיפאיות: תסכול.

תסכול מעיר הדורכת במקום ולא מצליחה להתרומם למיצוי הפוטנציאל שלה; תסכול ממצבה העגום של התיירות בעיר, עוד לפני עידן הקורונה; תסכול מהיעדר מקומות תעסוקה איכותיים לאקדמאים; תסכול מקצב התקדמות התוכניות להתחדשות עירונית בשכונות הוותיקות; תסכול מקצב הגידול הזעום של מספר התושבים בעיר; ובעיקר תסכול ממאבקים סיזיפיים אינסופיים מול מוסדות המדינה והשלטון שמסתיימים במפח נפש.

תסכול ממאבק חסר תכלית וסיכוי מול הממשלה ומוסדות התכנון הוא מדכא מספיק גם כך, אך כשהעירייה עצמה חוברת למוסדות התכנון ומוותרת מראש על הקרב – התסכול גובר שבעתיים.

אבל זה בדיוק מה שקרה במאבק הציבורי החשוב למען פארק מורד הקישון, שזכה לכינוי "הפארק המטרופוליני".

החלטת הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה חיפה השבוע לאשר את התוכנית להקמת מתחם לוגיסטי בשטח כולל של כ-1,400 דונמים שגבולותיו על גדות נחל הקישון היא נעיצת סכין בגבה של העיר חיפה ושל המטרופולין כולו. התוכנית, שקידמה והגישה חנ"י – חברת נמלי ישראל, מאפשרת בינוי של כ-700 אלף מ"ר לטובת הקמת מבני אחסון. התוכנית כוללת מספר מתחמי אחסון, אפשרות להקמת מסוף מטענים עבור הרכבת, וכן גישה ישירה למערכת הדרכים הארצית באמצעות דרך חיבורית לנמל המפרץ.

ההחלטה מרגיזה, מקוממת, מוציאה מן הדעת, אך לא מפתיעה. היא הייתה צפויה לאחר שהמתנגדת העיקרית לה, עיריית חיפה, הסירה את התנגדותה, כפי שהסירה את כל התנגדויותיה בכל הקשור לחנ"י ולתוכניות הפיתוח של נמל המפרץ.

במאבקה למען הארכת שדה התעופה בכמה מאות מטרים, הסכימה קליש-רותם להסיר את כל ההתנגדויות והעניקה למעשה לחנ"י אור ירוק להשתולל כאוות נפשה. וכשמאפשרים לחנ"י להשתולל – חנ"י משתוללת. המאבק למען השדה היה מוצדק, אבל הסרת כל ההתנגדויות לנמל – טעות קשה.

1,400 דונמים של שטחים לוגיסטיים של נמל המפרץ הסיני משמעותם אחת: אלפי-אלפי מכולות ענק הניצבות זו על גבי זו ונמתחות לאורך קילומטרים רבים של שטחי קרקע עירוניים צמוד-צמוד לגדות הנחל ומול אפם המשתומם של תושבי המטרופולין והמבקרים אשר עתידים להגיע לפארק הקישון לבילוי ופנאי.

הארגונים הסביבתיים התנגדו נחרצות לתוכנית זו. הם הציגו את הנזקים החמורים שהיא תעולל לפארק המטרופוליני העתידי, לנחל הקישון עצמו (למלחת הנחל במיוחד), למאזן האקולוגי הייחודי והנדיר שבו ולתוכנית "מפרץ החדשנות" המצויה כבר בשלבי אישור ותכנון.

גם אם נתעלם מן המראה העגום של הררי מכולות מול פרצופם של באי הפארק, הרי שנזק אחד חסר תקנה כבר התקבע: בשל אישורה של תוכנית המתחם הלוגיסטי, צומצם למעשה שטח הפארק המטרופוליני בכשליש: מסדר גודל של כ-900 דונמים מתוכננים, לכ-580, ללא כל אפשרות עתידית להרחיבו עוד יותר בשל הגדרות שיעטפו את הפארק מכל כיוון. הוא לא יהיה רק קטן יותר מן המתוכנן אלא גם צר מאוד ויוקף מכולות ושטחי לוגיסטיקה מכל עבר. בימים שבהם חשיבותם של פארקים ומרחבים ירוקים פתוחים במטרופולינים גבוהה מאי פעם וההבנה כי ריאות ירוקות הן סם חיים לכל עיר – צמצומו של פארק שכזה בעשרות אחוזים הוא פשע נגד החברה כולה. זהו פשע כפול ומכופל כשהסיבה לצמצום השטח אינה צורך בדיור בר השגה לזוגות צעירים או הקמת קריית היי-טק ומתחמי תעסוקה אלא שירות צרכיו של נמל, ועוד נמל בבעלות זרה.

המתנגדים הזכירו כי כיום מקובל בערי נמל כי שטחי הלוגיסטיקה אינם מרוכזים במרחב הנמל עצמו אלא מפוזרים בין כמה וכמה מרחבים לוגיסטיים בבעלויות פרטיות כדי למנוע בדיוק את מה שעומד להתרחש במפרץ חיפה – נמל מפלצתי החולש על-פני מחצית משטח המפרץ.

צריך היה למנוע זאת. אבל לשם כך צריך עירייה חזקה ונחושה, אשר נלחמת למען עתיד המטרופולין ונגד תוכניות הרסניות. ודאי שלא עירייה כנועה ומפוחדת, אשר מסתפקת בפירורים ומוותרת למענם על העוגה עצמה.

העיר חיפה מנותקת מהים שלה עשרות שנים. לא רק בגלל המסילה אשר חוצה את העיר לכל אורך קו החוף אלא גם בגלל נמל חיפה העצום שחולש על פני מרבית חלקו המערבי של המפרץ. כעת הצרה הזאת תופחת לממדי ענק. נראה כי האמירה "חיפה אינה עיר שיש לה נמל אלא נמל שיש לו עיר" – מעולם לא הייתה נכונה יותר.

"כלבו", 25.07.20

נמל שיש לו עיר