עירוניות היא דבר מורכב. היא מצריכה חשיבה אסטרטגית עמוקה ותכנון ארוך טווח והבנה כי תהליכים שמתחילים היום יסתיימו רק בעוד שנים.

אבל עירוניות גם מצריכה יכולת עבודה בשיתוף פעולה ומחשבה גם על הפרטים הקטנים. אולי בעיקר על הפרטים הקטנים.

למשל: פיתוח תרבות הרחוב. אחד הדברים החשובים ביותר בחיי עיר הוא הרחוב ועידוד השימוש היומיומי ברחוב. גם אני, בטור זה, הדגשתי לא אחת את חשיבות החזרת החיים אל הרחוב, היכן שהם היו פעם: נטישת הקניונים הממותגים לטובת חנויות הרחוב, עידוד תרבות בתי הקפה והמסעדות הפונים אל הרחוב, הענקת עדיפות מובנית לתחבורה ציבורית ולהליכה רגלית על חשבון השימוש בכלי רכב פרטיים במרכז העיר ועוד.

זו תורה ידועה ומוכרת היטב בכל העולם וגם בערים מרכזיות בישראל. רק החזרת התושבים אל הרחוב תביא לשינוי בדפוסי החשיבה של הישראלים ותרפא גם את בהלת הצרכנות שאיננה יודעת שובע וגם את התרבות העירונית עצמה.

כשהחליטה העירייה בשבוע שעבר להתחיל ביישום המדיניות להפיכת רחובות מרכזיים למדרחובים אפשר היה לראות בכך תחילתה של מגמה חיובית וצעד חשוב בפיתוח העירוניות. ל"פיילוט" נבחר מקטע ברחוב נתנזון שבעיר התחתית – רחוב שופע מסעדות, בארים ועסקי מזון וגם כמה חנויות בוטיק איכותיות. סגירת מקטע הרחוב לתנועת כלי רכב גם בשעות היום ומתן האפשרות לבעלי המסעדות להוציא שולחנות וכסאות החוצה, אל הרחוב, גם כדי לאפשר עמידה נאותה במגבלות הקורונה וגם כדי להגדיל באופן כללי את מספר הסועדים הם צעד נכון ומבורך שאמור לסייע לאותם עסקים בטווח הרחוק וגם לעורר מחדש את העיר התחתית, שמאז פרוץ הקורונה לחיינו מתקשה להתאושש.

אלא שבמקום לחגוג את ההזדמנות שנקרתה בדרכם, בעלי העסקים ברחוב זועמים ומוחים. אפשר להבין אותם. ההחלטה על סגירת הרחוב לכלי רכב נעשתה בחופזה, בלי לבחון את תשתית התנועה באזור, בלי לספק פתרונות תנועה חליפיים, בלי לבדוק את השפעת סגירת הרחוב על יכולת פריקת הסחורות של החנויות הסמוכות ובאופן כללי בלי לשתף את בעלי העסקים במתחם ובלי לשאול לרצונם.

זו החלטה שנפלה עליהם מלמעלה, ביום בהיר ושמשי אחד, בלי שניתנה להם לא רק הזכות להתלונן או לערער על ההחלטה, אלא גם בלי שניתנה להם ההזדמנות להיערך לקראתה.

הבעיה חריפה עוד יותר, כיוון שההחלטה להפוך את הרחוב למדרחוב לא הורידה אל העיר התחתית את עשרות או מאות הלקוחות שהעירייה ציפתה לבואם. הגל השני בעיצומו, הכלכלה עדיין מקרטעת ובילוי יומי בבתי קפה משום מה אינו נתפס נכון להיום כדרך היעילה ביותר להוציא עודפי כספים שאינם בנמצא.

התוצאה היא אפוא רחוב ריק גם מסועדים וגם מקונים וצעד שנועד להגביר את הצריכה והבילוי יוצא פוגע בהם.

וכך, צעד חיובי במהותו אשר תכליתו ראויה וכוונתו טובה אינו מגשים את יעודו ואינו משפר את המצב אלא רק מרע אותו, רק כיוון שבוצע בחובבנות, ללא מחשבה מעמיקה, ללא שיתוף הציבור וללא קביעת יעדים ברורים ומוגדרים.

לא כך עושים עירוניות. לא בשליפות מהמותן, לא בחוסר התחשבות, לא בקביעת מסמרות בשטח על גבם של התושבים ובעלי העסקים.

לפעמים עולה בי התחושה שאנחנו חיים בתוך עונה סוערת במיוחד של "הישרדות". בכל בוקר אנו מתעוררים במתח מטריד לקראת הבאות ובחשש מפני עוד מהלך אסטרטגי שייעשה מאחורי גבנו או על גבנו ממש ויותיר אותנו שוב נפעמים, נדהמים ונאלמים. או אולי מאוכזבים. מאוכזבים מן היחס המזלזל, מן הטון המתנשא ומן ההבנה שהדברים מתנהלים מעל לראשינו, ללא כל יכולת התערבות וללא שמישהו ישאל לדעתנו.

לא אחת אנו צופים ב"ראש השבט" שלנו, ראש שבט שבחרנו בה ברוב קולות מתוך אמונה ביכולותיה ושיקול דעתה ומתוך תקווה כי תקדם אותנו בכל יום צעד קטן נוסף לעבר מקום טוב יותר, ומסיימים את היום בעוד מפח נפש ומבוכה ותהייה לאן מועדות פנינו ומה עוד יקרה בדרך.

אבל אפילו ב"הישרדות" ראש השבט אינו פועל לבדו ואינו מחליט לבדו. הוא חייב את שותפיו לברית – לא רק כמצביעים אלא גם כמעורבים בתכנון האסטרטגיה. אם יזלזל בהם או יתעלם מהם ומתחושתם – ימצא אותם די מהר חוברים לשבט המתחרה.

לנו אין שבט אחר לעבור אליו. אם האסטרטגיה כושלת – כולנו עומדים להדחה.

"כלבו", 1.08.20