דווקא על רקע כשלונן של מפלגות הפועלים או מפלגות העבודה האירופיות בכל מערכת בחירות כמעט והיעלמותן הכמעט-מוחלטת מהזירה הפוליטית המרכזית, מבקש הבמאי קן לואץ' לבחון בעיניים ביקורתיות מאוד את הסיבות לכשלונה של "מדינת הרווחה" על-פי מקרה המבחן הבריטי.

המסקנה של לואץ' לא תמצא חן בעיניי סוציאליסטים (כמוהו עצמו) או מצדדי מדינות הסעד ותעודד דווקא את הליברלים, הבזים בדרך קבע לתפישה הסוציאליסטית: לא חוסר אכפתיות ולא אדישות הן התכונות שמחריבות את מערכת הרווחה הבריטית אליבא דלואץ', אלא טופסולוגיית-יתר ועודף ביורוקרטיזציה.

דניאל בלייק, נגר בשנות ה-60' לחייו שלקה בהתקף לב קשה, כבר השלים עם מצבו הרפואי המונע ממנו לשוב לעבודתו. כל רצונו עתה הוא אפוא רק בהכרת המדינה במוגבלותו הפיסית וקבלת קצבה מתאימה.
אלא שראיון לא מוצלח במיוחד אצל פקידת סעד צעירה מוביל להוצאת טופס ולפיו אין לבלייק כל מגבלה רפואית והוא רשאי לשוב לעבודה.

הרופאה שלו אוסרת עליו לעבוד ומכאן מתחיל מסע ייסורים מתיש בין פקידים, מוסדות וטפסים, שכל מטרתו היא להסדיר כראוי את מעמדו ולהשיב לו את קצבתו.

הפקידים והמנהלים אדיבים וסובלניים. מאוד. באמת. הם מבינים ללבו ומנסים לסייע, אבל המערכת חזקה גם מהם וככל שהוא נבלע עמוק יותר יותר בנבכי הביורוקרטיה, כך הוא הולך ומאבד את כבודו האנושי ושוקע בייאוש.

זהו משל אורווליאני או קפקאי, נעדר הציניות הספרותית המלבבת, המותיר את הצופה מתוסכל ומיואש כמו בלייק עצמו. יש בסרט רגעים אנושיים רבים, אבל מעט מאוד חום ועוד פחות מכך תקווה.

"אני, דניאל בלייק". לבעלי תודעה חברתית שעוד לא אבדה תקוותם ומבקשים ללמוד מה לא עובד – כדי לחולל שינוי.