פעם, כשהיינו ילדים, היה הרחוב מגרש המשחקים שלנו. היינו משחקים מתחת לבית השכנים (שהיה, כמקובל בחיפה, בית על עמודים), על המדרכה, בשדה העזוב שמול הבית (היום ניצבים בו כבר כמה בתים די חדשים. דבר לא נותר מן הסלעים, העצים והשיחים שהיו לנו עולם ומלואו) ובחצרות הבתים.
לא הסמארטפון, הווי והקונסולה היו לנו למשחק אלא הכדור, האבנים, הגירים והחבל. וכמובן, עולם הדמיון.
ריבים ומחלוקות הם דבר נפוץ בין ילדים ובמיוחד בעת משחקים או תחרויות. מי סיים ראשון או מי עבר עבירה או מי נפסל וכד' – כל אלה הן שאלות הרות גורל במהלך משחק חברה בין ילדים.
אבל הייתה הסכמה אחת המקובלת על כולם ולאורה הלכנו: לכל משחק יש חוקים, לכל פעילות יש כללים. אפשר להתווכח על הגרסה התקפה, אבל מרגע שהוסכם לגביה – היא הקובעת ועל פיה ישחקו כולם.
"החברה המשחקית" על-פי הסוציולוג הגרמני הנודע מקס וובר, היא חברה שכל מהלכיה ומוסדותיה מבוססים על עקרון העל של כיבוד חוקי המשחק. כל השחקנים בזירה נאבקים זה בזה על כוח וסמכויות בדרכים העומדות בפניהם, אך המאבק חייב להתנהל על-פי כללי המשחק וכך גם נקבעת ההכרעה. ומרגע שנקבעה – כולם מחויבים לכבדה משום שאלה הם "כללי המשחק". ולעולם לא משנים כללי משחק במהלך המשחק עצמו אלא רק לאחר הוא הסתיים ורק אם השינוי נעשה אף הוא במסגרת כללי המשחק…
המשטר הדמוקרטי-ליברלי אינו יכול להתקיים בחברה שאיננה "חברה משחקית". כדי לשמר את יחסי הכוחות שבין הרשויות השונות, את האיזונים ואת הבלמים – חובה לשמור על כללי המשחק. בדרך-כלל זה נעשה בעזרת חוקה, לפעמים זה נעשה באמצעות הסכמה קולקטיבית גם ללא מסמך רשמי מעגן. אצלנו, בישראל, זה לא נעשה…
ערב סיבוב הבחירות השלישי ברציפות לכנסת, אנו שוב ניצבים בפני שאלת הרת גורל: לא "מהם חוקי המשחק?" וגם לא "איך מקיימים אותם?" אלא שאלה שלא הייתה אמורה להישאל כלל והיא: "מי קובע את חוקי המשחק?"
צד א' אומר: חוקי המשחק כבר נקבעו ומי אוכף אותם הוא בית המשפט. לעומתו, צד ב טוען: בית המשפט?! המחנה ההגמוני הזה?! איפה הדמוקרטיה כאן? מי שצריך לקבוע את חוקי המשחק הוא העם!
הבעיה היא ש"העם" אינו ישות אוטונומית ותבונית בעלת הבנה בסדרי דמוקרטיה ומשטר, הפרדת רשויות וסדרי ממשל. העם הוא בסך הכל אוסף של אזרחים מכאן ומכאן, שבמקרה חולקים חלקת ארץ אחת ותעודת זהות ותו לא. "העם" אינו מעסיק את עצמו בשאלה "מי קובע את חוקי המשחק?" כיוון שהוא משחק את המשחק הדמוקרטי הישראלי כבר יותר מ-70 שנה ומקבל את חוקיו כלשונם.
כאשר מבקשים לשנות את חוקי המשחק בעיצומו של המשחק מבקשים למעשה לקרוא תיגר על קיומו של המשחק עצמו. במקום משחק אחד עם חוקים ברורים מציעים קוראי התיגר לקיים מעין סדרת משחקים קצרה שבכל אחד מהם נטרפים הקלפים מחדש ושוב מחולקים וכך הלאה, עד שיוכרז מנצח. התשישות, האדישות, הציניות והניכור שיהיו מנת חלקו של "העם" שאולץ בעל כורחו להשתתף שוב ושוב באותו המשחק עד שמושגת הכרעה – כל אלה אינם מעניינים אותם. זהו מחיר זניח שיש לשלם כדי להגיע להכרעה "אמתית".
"1,2,3 דג מלוח!" היה השחקן הסופר קורא וכל יתר השחקנים קופאים במקומם עד שישוב לספור שוב.
נראה כי השחקן הסופר עוד עומד שם במקומו, צמוד לקיר, בגבו לשאר השחקנים, עוצם את עיניו וצועק "1-2-3 דג מלוח!" וכל השאר מתקדמים בכל פעם קצת ואז קופאים במקומם ושוב מתקדמים ושוב קופאים וחוזר חלילה.
"כלבו", 1.03.2020