הקורונה הרגה את דוד ארליך.

לפני חודשיים בדיוק, כשבהלת הקורונה הייתה בשיאה וגם התחלואה, נפטר בפתאומיות דוד ארליך, בעליו של בית הקפה הירושלמי הנודע "תמול שלשום" שבנחלת שבעה, סופר בעל רגישות מופלאה ודמות מוכרת ומוערכת עד מאוד בסצנת התרבות הירושלמית. לא, הוא לא חלה בנגיף ולא המחלה הרגה אותו. הוא פשוט הלך לישון לילה אחד ולא התעורר. "אירוע לבבי" מכנים זאת. בן 60 היה.

הלב בגד בדוד ארליך בטרם עת. לב הוא שריר מוזר ובלתי צפוי. הוא נשבר פעמים רבות בימי חיינו, נשבר ומתאחה שוב ושוב. לבו של דוד ארליך נשבר פעם אחת יותר מדיי; נשבר ולא הצליח להתאחות עוד. אף שאינו נספר במצבת נפטרי המחלה – קשה לי שלא לראותו קורבן של המגפה.

סגירתם הכפויה, המוחלטת והממושכת של בתי הקפה, המסעדות והפאבים הנחיתה מכה אנושה על בעלי העסקים הללו, מכה שעוצמתה גדולה בהרבה מן הנזק הכספי לבדו, שגם הוא עצמו אנוש. שהרי לא רק את כספם ואת חסכונותיהם השקיעו בעלי העסקים הללו בבית העסק שלהם אלא את לבם ואת נפשם. הסגר ההרמטי הממושך לא רק גדע את מקור הכנסתם והכניס אותם לצרות כלכליות עמוקות מאוד אלא גם החריב להם בבת אחת את מקור גאוותם ושמחת חייהם. מרבית המסעדנים ובעלי עסקי המזון לא עוסקים בתחום כדי לעשות כסף רב. דוכני המזון המהיר הטובים והפופולריים גורפים בסוף כל חודש אמנם רווח שמן, אך תחום המסעדנות, בהכללה, אינו תחום רווחי במיוחד. להפך. רוב המסעדות ובתי הקפה בישראל וגם בעולם נסגרים בתוך שנתיים מיום הקמתם בשל בעיות ניהוליות. זה מקצוע קשה, קשה מאוד.

רק המוצלחים שבמסעדנים שורדים לאורך זמן. הם שורדים לאורך זמן לא כי יש להם כיס עמוק יותר משל אחרים. הם שורדים לאורך זמן כיוון שהם לא נמצאים בתחום לשם הרווח הכספי. הם עושים זאת בראש וראשונה כיוון שתשוקה עזה לאוכל טוב ולאווירת בילוי והנאה מפעמת בהם. הם מסעדנים כי הם אוהבים את הלקוחות. הם אוהבים לארח, הם אוהבים לבשל או להגיש אוכל טוב ומשקה, הם אוהבים לראות את המקום הומה בסועדים, רועש מקרקוש צלחות וסכו"ם ומפטפטת בלתי נגמרת. הם אוהבים אנשים לא פחות משהם אוהבים אוכל. אולי יותר. והניתוק הזה מן הלקוחות, מן הסועדים, מרעש המטבח וחלל ההסעדה, לצד ההפסד הכספי הנורא – מייצרים קושי כבד מנשוא. קושי אשר שובר לא רק את קופות החסכון. הוא שובר את הלב. כמו לבו של דוד ארליך.

רגע לפני פתיחה מחודשת של המסעדות, בתי הקפה ושאר עסקי המזון בארץ על-פי המתווה של משרד הבריאות, שווה לעשות סיבוב בעיר ולהעיף מבט. בכל שיטוט מקרי המחזה דומה. על חלונות הראווה והדלתות של מסעדות ובתי קפה ומזנונים מופיע פתאום שלט עצוב: מקום להשכרה/למכירה. זה קורה בעיר התחתית, זה קורה במרכז הכרמל, זה קורה על ציר מוריה, זה קורה בהדר, זה קורה במפרץ, זה קורה בכל מקום. בתי עסק מתחום המזון שניצבים בשיממונם כבר שלושה חודשים לא ייפתחו בשבוע הבא, למרות המתווה שאישרה הממשלה. הכסף אזל. האנרגיות גם. אין עוד כוחות להתחיל הכל מחדש.

כבר שמענו וקראנו על כמה מוסדות קולינריים חיפאיים מוכרים שסגרו את שעריהם (הסירים של קטי למשל). אחרים נמצאים במצוקה כספית כבדה מאוד ובוחנים את צעדיהם (למשל המסעדה הרוסית אומינור גסטרובר הנפלאה שבשוק התורכי או רשת בתי הקפה נמרוד שפתחה את הסניף החיפאי אך לפני חודשים אחדים). על מרבית בתי העסק שבעליהם קיבלו החלטה שלא לפתוח עוד לא שמענו כלל. נראה זאת בימים הקרובים.

"תמול שלשום" הירושלמית דווקא תשוב ותיפתח בימים הקרובים. כך לפחות מבטיח שותפו של ארליך, הנחוש להמשיך ולהחיות את מפעל חייו של ארליך ושלו דווקא בצל האסון הכבד. לאחר ימי האבל נפתח הדסטארט ציבורי במטרה לגייס כספים להצלת בית הקפה ולמניעת סגירתו.

לא כל בית עסק יוכל לגייס תרומות מהציבור כדי לשרוד. יש דרך אחרת, פשוטה יותר, לגיוס ההמון: כשיפתחו מחדש המסעדות והפאבים ובתי הקפה – שובו אליהם, תפסו שולחן, בקשו תפריט, הזמינו קפה, כריך, סלט, פסטה או עוגה. יש שלבם נשבר עבור הרגע הזה.

"כלבו", 23.05.2020

תמול שלשום ומחר