ואולי זו דווקא יכולה להיות שעתה היפה של העירוניות.
השמיים קדרו רוב ימות השבוע מעל חיפה. העיר כמעט התרוקנה מהולכי רגל ומכוניות. היציאות מהבית נדירות וכמעט תמיד אך ורק למען תכלית ראויה כלשהי.
אבל אפשר לצאת אל המרפסת, לשאוף את האוויר הצונן של הערב או הבוקר, להביט ברחוב השומם, בשדרת העצים, בקירות הבתים השכנים ובים הנמתח אל האופק.
אפשר להתפעל מקסמו של הרחוב השומם; מן הדממה החולפת בכבישים ובמדרכות; מן הצבעים המשתנים בו במעבר השעות שבין זריחה לשקיעה; מן החתולים התופסים לעצמם רביצה נעימה תחת קרני השמש או מחסה מפני הגשם מתחת לאיזה סכך או מכונית.
זו הזדמנות להעיף מבט בעיר ולראות כמה יפה היא.
וזו גם יכולה להיות שעתה היפה של האנושיות.
אנחנו מסתגרים בבתים וממעטים לצאת החוצה. המפגשים נעשים נדירים יותר ויותר וגם אלו שעוד מתקיימים נעשים תוך שמירה על מרחק בטיחות של שני מטרים ויותר. הטכנולוגיה באה לעזרנו והיא חיונית יותר ויותר ככל שהבדידות הנכפית עלינו הולכת ומתהדקת.
והבדידות הפיסית הזאת מאלצת אותנו לשמור על קשר הדוק יותר עם יקירינו שאיננו יכולים לבקרם – עם ההורים המבוגרים, עם הסבים והסבתות, עם הדודים והדודות. ופתאום אנחנו צריכים להתעניין בשלומם הרבה יותר, ולהעביר את זמן השיחה בהקשבה של ממש ובשאלות ובתשובות, הרבה יותר מכפי שנהגנו לעשות קודם.
גם אל בני הבית שאתנו אנחנו מקדישים הרבה יותר תשומת לב ואכפתיות מאשר בדרך כלל. כן, השהייה המתמדת של ילדים קטנים בבית יכולה בהחלט להיות מטרד לא קטן. צריך מידה לא מועטה של סבלנות ואורך רוח כדי להתמודד עם פקעות אנרגיות קטנות ותזזיתיות שאינן יודעות מנוח. קשה לעבוד כך. קשה לשמור כך על שגרה. קשה אפילו לשמור על רוגע ושפיות. אבל הצד החיובי הוא האינטימיות נוצרת, הקרבה השבה ומתגלה, התלות ההדדית ותחושת שותפות הגורל. משפחות מגלות את עצמן מחדש. וזה מקסים.
הצריכה ההמונית וחסרת הרסן נבלמת. מרבית החנויות ממילא סגורות וגם אם נותרו פה ושם אי אלו פתוחות – מי רוצה בכלל להגיע אליהן? אנשים מצטיידים במזון וציוד הכרחי לתקופת בידוד ממושכת, כי איש אינו יודע כמה זמן יימשך המצב – וזהו, פחות או יותר. איש אינו מחפש לקנות היום זוג נעליים או חולצה או שמלה. ממילא לא יוצאים מהבית…
בלימת הצריכה המוגזמת היא בשורה נפלאה לאנושות כולה. נכון, הכלכלה העולמית מונעת מייצור ומצריכה, אבל במרוץ המטורף אחר עוד ועוד מותגים, פאר ועושר, אנו זונחים מאחור את הערכים האנושיים הבסיסיים כגון סולידריות חברתית, צניעות והסתפקות במועט, מציאת הסיפוק שבייצור עצמי ויצירה עצמית ועוד.
נוסף על כך, אנו גם מזהמים בימות השגרה את כדור הארץ ללא גבולות, גם בתהליכי הייצור ההרסניים וגם בכמויות הפסולת שאנו משליכים. נתוני השבועות האחרונים מלמדים על ירידה דרסטית בפליטות מזהמים ובזיהום הארץ בכל רחבי העולם המתועש. זוהי בשורה נפלאה שלא מרבים לדבר עליה כי היא נראית שולית מאוד ביחס לדרמה הגדולה. אבל את השלכותיה עוד נראה בעתיד. אם ימי הקורונה ילמדו אותנו למתן את הצריכה ואת הרדיפה המתמדת אחר מותגים גם לאחר שהוירוס ייעלם מחיינו – האנושות כולה וכדור הארץ ירוויחו.
ובעיקר, אפשר וצריך לקוות שמן המגפה העולמית הזאת קול ברור וחד יישמע: בסופו של דבר, כולנו אותו הדבר; כולנו חולקים יחדיו את הכדור הזה ולטוב או לרע, כולנו צריכים לחיות יחדיו, פן נמות יחדיו.
"כלבו", 21.03.2020