פחד הוא דבר מצמית. אחת לכמה שנים באה עלינו מגיפה נוראית חדשה ואימתנית. בעת הקדומה היה זה הדבר, אחר-כך הכולרה והשפעת הספרדית; האבולה איימה לחסל רבים בשנות השבעים ואחריה הופיע האיידס. הסארס, שפרצה לפני כמעט 20 שנה, עוררה בהלה רבתי וכך גם שפעת העופות.

ועכשיו זו הקורונה המתפשטת במהירות בסין וביבשת אסיה, מכניסה את תושביהן לחרדות קיומיות ומאיימת להשמיד את האנושות אם רק נאפשר לה.

פחד הוא דבר מצמית. ערי כרך עצומות בגודלן, שבהן מתגוררים עשרות מיליוני בני אדם והמולת החיים ניכרת בהן בכל פינה בכל רגע ורגע ביום התרוקנו פתע מבני אדם ונדמו. התושבים נשארים בבתים – מעט בגלל הוראות מן הממשלה אך בעיקר בשל הפחד. המעטים שיוצאים עוטים על פניהם מסכות בד, לסנן ולו במעט את האוויר שהם נושמים.

פחד הוא דבר מצמית. ואין דבר המפחיד את האנושות יותר מאשר השמדתה. הקנגורים והקוואלות באוסטרליה חיו טוב מאוד לפני שפרצו שריפות הענק ולא חששו אף לא לרגע מפני כלייתם. גם כשפרצו השריפות וכילו מרחבי יער עצומים ומליונים-מליונים של בעלי חיים, לא חששו החיות ולו לרגע אחד מהשמדת מינם. הישרדותם האישית הטרידה אותם ופחדם מפני מותם בלהבות. זה כן. אבל השמדת "עמם"? מה אכפת להם, לקנגורו או לקוואלה, אם הם הקנגורו והקוואלה האחרונים או היותם פרט אחד מתוך אלף או רבבה?

אבל האדם הוא יצור חכם. הוא יודע לזהות את האיומים הנשקפים לא רק לעצמו אלא גם לכלל בני מינו. הוא יודע למיינם, לזהותם, לחקור אותם ולהשקיע הון עתק במציאת מזור.

פחד הוא דבר מצמית. האדם כבש את החלל, נסע אל הירח, בנה פצצות אטום שמשמידות ערים שלמות, בנה חלליות ומטוסים שטסים מעבר למהירות הקול, שיגר לחלל לויינים וחלליות, מוריד אל המצולות צוללות גרעין, משיט נושאות מטוסים ואניות ענק, המציא את הדמוקרטיה וגם את הדיקטטורה ואפילו המציא את העמבה! – ואחרי כל זאת וירוס אחד קטן מצמית אותו.

פחד הוא דבר רציונלי. הוא אינסטינקט המוטמע בכל יצור חי, גורם לו להצטנף או להסתגר לנוכח סכנה ובכך מסייע למעשה להישרדותו. פחד, אפוא, מציל חיים. ואילו באופן פרדוקסלי, רק מי שמתגבר על אינסטינקט הפחד, מפגין אומץ לב דווקא ורץ אל פני הסכנה ולא נמלט ממנה – הוא-הוא נחשב לגיבור ומציל חיים – חיים של אחרים, לא של עצמו.

החיפאים הם פחדנים. במשך עשרות שנים הם חיים בפחד מתמיד – פחד מזיהום אוויר, פחד מטילים, פחד מנטישת אוכלוסיות מבוססות, פחד מאבטלה, פחד משקיעתה של העיר, פחד מעזיבת הילדים והנכדים, פחד מפני השתלטות ערבים/חרדים/עולים/זרים, פחד מפני שינויים מרחיקי לכת, פחד מפני העתיד המאיים…

ופחד, הרי, הוא דבר מצמית. וכשהחיפאים מפחדים הם מצטנפים בקונכייתם, מורידים את ראשם וממתינים בשתיקה עד לחלוף הסכנה. והם משכנעים את עצמם שאם יהיו עוד קצת בשקט, עוד קצת בדממה, עוד קצת בסבלנות – הסכנה אכן תחלוף והם יוכלו לשוב ולזקוף את ראשם בגאווה חיפאית נושנה.

ויש שממתינים למושיע, שיבוא ויגאל אותם מן הפחד ומן הצרות ומן התסכולים הקיומיים ויעניק לחייהם יותר משמעות ויותר תקווה. מושיע אמיתי הוא מצרך מבוקש מאוד אך נדיר מאוד. קשה מאוד להיות מושיע בכלל – ומושיע לחיפה ולחיפאים בפרט. תכונותיו של מושיע הן צירוף נדיר של אופי, חוכמה, תעוזה ואורך רוח. ולכמה אנשים כבר יש צירוף שכזה?

הבעיה של חיפה היא שגם אם כבר יימצא מושיע פוטנציאלי שכזה – די בטוח שגם הוא יפחד.

"כלבו", 8.02.2020

קנטטה לקורונה