הבלוג | קיץ נטול היגיון

אחרי שהייה רצופה של חודשיים בבתים עם יציאות קצרות לצורכי סידורים חיוניים בלבד, העולם שבחוץ מקבל את פנינו בשרבים ראשונים של קיץ. עונת גשמים נפלאה חלפה לה, הרחיבה את הלב ומילאה את המאגרים. הכנרת נמלאה עד להתפקע, הנחלים גועשים, המפלים שוצפים והטבע מסעיר. את שיאו של האביב החמצנו אבל שאריותיו המלבבות עוד פה, בפארקים הרבים, בשמורות הטבע ואפילו כאן, בחיפה, מחוץ לבית ממש.

מהשמש החמימה אפשר כבר ליהנות, בטרם תחדור הלחות האיומה מהים ותמלט את רובנו בחזרה אל הבית, אל קרירותו המלטפת של המזגן. בהזדמנות שנקרתה לנו בדרכנו נמלטים התושבים החוצה בהמוניהם לשזוף את עורם החיוור באור השמש, לינוק מעט ויטמין D ובעיקר לספוג שוב עירוניות. הנסיון והחזאים מבשרים לנו קיץ קשה. אבל לא רק בגלל מזג האוויר זה יהיה קיץ קשה.

קיץ של מתווים צפוי לנו, קיץ של מתווים ותווים סגולים. מתווה חזרה לעבודה, מתווה חזרה לים ולפארקים, מתווה התקהלויות והתכנסויות, מתווה חידוש לימודים, מתווה פתיחת קניונים, חנויות ועסקים, מתווה פתיחת מסעדות ובתי קפה, מתווה פתיחת בתי מלון וצימרים, מתווה החזרת ליגות הספורט המקצועני, מתווה הפעלת חדרי כושר ובריכות שחייה, מתווה הפעלת תיאטראות ובתי קולנוע, מתווה הפעלת אולמות אירועים ועוד ועוד, כיד הדמיון הטובה על מקבלי ההחלטות. נראה כי עבור כל מוסד, מבנה, מתחם או צריף שמתקיימת בו פעילות אנושית כלשהי בנו מתווה ייחודי לו, שלא ירגיש חלילה מישהו מקופח.

כמה מן המתווים נראים הגיוניים בסך הכל ומובנים מאליהם, כמו מגבלת ההתקהלות במקומות ציבוריים או פומביים. שהרי התקהלות המונית, כפי שראינו למשל בשכונות חרדיות בירושלים ובבני ברק, היא מתכון בדוק להדבקה רבתי ולפריצתו של גל תחלואה שני. איש לא רוצה זאת. גם האילוץ להסתובב בכל מקום עם מסיכות על הפנים, אף שרבה המחלוקת בקרב המומחים באשר לחיוניותה של המסיכה במניעת ההדבקה – גם היא נתפסת כהגיונית בסך הכל בנסיבות אלה. גם אם לא באמת תועיל למנוע הדבקה, כנראה לא תזיק.

וכמה מן המתווים נראים תמוהים על גבול ההזויים, עד כי יש לתהות מה הייתה מערכת השיקולים של קובעי המדיניות. למשל, מתווה החזרה ללימודים המוזר והבלתי ניתן להבנה או מתווה השהייה בים. לשחות במים, לרוץ או ללכת על החוף מותר, אבל לשבת בחוף אסור? אם נקפיד לשמור על מרחקי בטיחות זה מזה כמתבקש – מה זה משנה אם יושבים אנו, עומדים או נעים?

הגיון הוא כמו צדק – נדיר למדיי ומחייב גם נראות, לא רק עשייה. גם אם יש היגיון בשגעון המתווים והתווים הסגולים – אם איננו מבחינים בו, אם איננו מבינים אותו, אם הוא מותיר בנו תחושת תסכול ויאוש – מה הטעם בקיומו?

גם במישור המקומי לא קל לפעמים למצוא היגיון. ולא שלא מחפשים. הנה, למשל, בשבוע שעבר פורסמה בעיתון זה יוזמת עיריית חיפה להקים בשכונת נווה דוד פארק מנגלים, לרווחת התושבים והמבקרים. המקום שנבחר לפארק המנגלים הוא גן הבנים, בו מוצבת אנדרטה לזכרם של 13 חללים מבני השכונה. רק יממה חלפה מרגע שנתלה במקום שלט מאיר עיניים המבשר על הקמת הפארק, וכבר קם קול מחאה של ציבור התושבים והעירייה התקפלה והודיעה כי התכנית בוטלה.

השאלה מדוע בוטלה התכנית היא שאלה פשוטה ופחות חשובה. היתה מחאה, העירייה נבהלה ומיד נסוגה. השאלה החשובה יותר היא מדוע התקבלה ההחלטה על הקמת הפארק מלכתחילה. בירור קצר העלה כי ההחלטה נפלה במהלך סיור שעשו במקום כמה תושבים בלוויית שניים מאנשיה של קליש-רותם, אחת מהן תושבת השכונה. הם העלו את הרעיון, צוותה של קליש-רותם התלהב וההחלטה נפלה. אלא שאת רצון התושבים עצמם לא שאלו. הם למדו על כך מהשלט במקום ומן התקשורת. קראו והזדעזעו. מי מקים פארק מנגלים בתוך שכונת מגורים, בין בתי השכונה? ומי בוחר דווקא בגן זכרון כמקום לפארק שכזה? ומי עושה כל זאת בלי לשאול כלל את התושבים עצמם או לכל הפחות את נציגיהם הרשמיים?

כשפועלים בחוסר היגיון, בחוסר מחשבה ובחוסר התחשבות – מתקבלת תוצאה לא הגיונית שגם תיקון מהיר שלה לא ימחה את הרושם השלילי שיצרה.

הולך להיות קיץ קשה. קיץ שבו נחפש היגיון ולא בטוח שנמצא.

 

"כלבו", 16.05.2020

ההיגיון שבשגעון