השבוע התקיים בגני התערוכה בתל אביב יריד התיירות הגדול של ישראל IMTM. זהו יריד בינלאומי מרשים שבו משתתפות בכל שנה עשרות מדינות מרחבי תבל, עשרות חברות תיור בינלאומיות גדולות, חברות תעופה ועוד. היריד הוא אכן ההזדמנות הטובה ביותר של ענף התיירות העולמי לשווק את עצמו ואת מוצריו לקהל הישראלי בכלל ולספקי התיירות בפרט וכמו בכל שנה, גם השנה אלפים רבים פקדו את המתחם ועברו בין הדוכנים השונים.
בעוד עבור מבקר מן המניין היריד הוא תערוכה גדולה וצבעונית המספקת אפשרויות רבות להכיר מקרוב תרבויות פחות מוכרות או אזורי תיירות חדשים ואקזוטיים, החלק המעניין של היריד מתרחש בכל שנה דווקא באולמות הצדדיים ופונה בעיקר לתיירנים עצמם: אלה הם דיונים ומושבים מקצועיים הדנים בשלל סוגיות וטרנדים תיירותיים עכשוויים בארץ ובעולם.
בין הנושאים שבהם עסק היריד השנה היו סיורי אוכל כנישה תיירותית מתפתחת; הנגשת תיירות לבעלי מוגבלויות; המאיץ של משרד התיירות המסייע ליזמים ולרשויות מקומיות בפיתוח תיירותי; מאבקה של אמסטרדם בריבוי תיירים והתמודדותה עם התופעה; מבט לתיירות העתיד ועוד.
כל הנושאים הללו חשובים ואולם נושא הדגל של משרד התיירות השנה הוא שיווקו של אזור הנגב כיעד תיירותי אקסקלוסיבי וייחודי בעולם – תיירות מדברית.
כבר כתבתי על כך באחד מטוריי. אחרי ששיווק בהצלחה רבה את תל אביב וירושלים כ"שתי ערים – סופ"ש אחד", מציב לעצמו כעת משרד התיירות את המדבר הישראלי כמשאבת התיירים הבאה. לשם כך הוטסה ארצה קבוצת בלוגרים מובילים מתחום התיירות לטיול בן כמה ימים בנגב, לשם כך הקימו בים המלח את הטיילת החדשה ועמלים על הקמת כמה בתי מלון ולשם כך מומחי תיירות איטלקיים נשכרו כדי ללמד את התיירנים הישראלים איך הופכים הרים למכרה זהב.
2019 הייתה אחת השנים הגרועות לתיירות החיפאית. מדי חודש בחודשו דשדשה חיפה בתחתית רשימת יעדי התיירות המועדפים על תיירים וברשימת הלינות בבתי המלון בעיר. אפילו העובדה שמספר התיירים הכללי בישראל הגיע לשיא של כל הזמנים (4.5 מליון) – חיפה לא נהנתה מהפריחה הזאת.
להפך. לא רק שחיפה לא נהנתה מגידול יחסי בתיירות אלא שהיא סובל מקיטון מתמיד. תיירים לא באים לכאן, ואלה שכן באים – לא נשארים.
הסיבות לכך רבות ואני שב ודן בהן כאן פעם אחר פעם. אך אף שכל העוסקים במלאכה והמעורבים בתחום מודעים למצב ולבעיות, ניכר כי איש אינו טורח לטפל בהן ולהביא לשינוי. ויתרה מכך, כשבוחנים לעומק את התנהלותה של העירייה בשנה-שנה וחצי האחרונות מבחינים כי למרות הצהרות מרשימות על שינוי מדיניות בתחום התיירות והעירוניות כדי להפוך את חיפה לברלין – חיפה הולכת ומזכירה בהתנהלותה זו יותר ויותר דווקא את אמסטרדם, העיר שנאבקת בתיירות ובתיירים כי אינה יכולה לשאת עוד את נוכחותם. אלא שבעוד באמסטרדם הסיבה היא עומס עד כדי הצפת העיר בתיירים, הרי שחיפה יוצאת למאבק בתייר עוד בטרם הגיע לכאן.
העירייה מתנגדת לשיווק, מתנגדת לאטרקציות שעולות כסף, מתנגדת למיזמי תשתית ותיירות שנחנכו בתקופת השלטון הקודם ובאופן כללי מתנגדת לשמוע עצות או הצעות מכל גורם ובכל תחום.
והתוצאה היא, אפוא, שגם הדוכן החביב שמעמידה העירייה ביריד לא ישנה את המצב. הישראלים, שפוקדים את היריד ומתרשמים גם מן הדוכן החיפאי ומהעלונים שלו, דווקא אוהבים את חיפה ומגיעים אליה, אבל כל עוד שיעור הישראלים המטיילים בחיפה יהיה גדול בעשרות אחוזים משיעור התיירים הלנים בה – לא יהיה כל שינוי.
ובינתיים חיפה משקיפה מן הצד, מצוברחת, ומביטה איך בעוד הנגב פורח, הצפון ובירתו חיפה – שוקעים.
"כלבו", 15.02.2020