בסופו של דבר הכל עניין של כסף. כך היה תמיד. כשנסגרו לפני כ-12 שנים מתקני הקירור של בז"ן, המכונים בפי כל "הלבניות", תהו בהנהלת החברה מה יש לעשות במבנים הענקיים וההיסטוריים. המבנים כבר הוכנסו לרשימת השימור העירונית בשל ייחודם ובשל ערכם ההיסטורי, שהרי לא רק שהם יחידים במינם בארצנו, הם גם חלק חיוני בהיסטוריה של התעשייה המקומית והנוף המקומי במפרץ. לאחר שהוכרזו "מבנים לשימור" קיבלה הנהלת בזן החלטה חשובה ויפה: לשמר ולשפץ את אחת הלבניות ולהפוך אותה למרכז מבקרים נעים וידידותי. נכון, לא אחת נכתב ונאמר על הציניות שבמהלך. שהרי בשעה שבזן היא אחד הגופים המזהמים ביותר במדינת ישראל ואולי המזהם שבהם, היא מציגה את עצמה ואת פועלה לידי המבקרים במרכז המבקרים כגוף נקי וירוק וידידותי לסביבה שהשקיע מיליארדים בשמירה על הסביבה ובכך מייצרת בקרב הציבור תחושת הזדהות ואמפתיה. זאת בשעה שהגופים הירוקים מנהלים מלחמה של ממש נגד המפעל ולמען סגירתו.
אבל לא על כך הטור הפעם.
קיבלה הנהלת בזן את ההחלטה ויצאה לדרך. מומחי שימור הובאו, כספים רבים הוקצו ובתום עבודה רצינית וקפדנית שנמשכה חודשים רבים, שוקם המבנה יפה ונפתח מרכז המבקרים. אינני יודע כמה כסף הושקע בפעולת השימור אבל מדובר בוודאי בסכום כסף בלתי מבוטל.
אלא שבלהט השימור של הלבניה האחת, נזנחה לחלוטין הלבניה השנייה, הסמוכה לה. אף שגם היא בת אותו הגיל בערך והייתה מוזנחת באותה המידה ואף שגם היא, כמו שכנתה, הוכרזה מבנה לשימור, חסכה הנהלת בזן את סכומי הכסף הנדרשים לצורך שימורה והעדיפה להשאירה כך להתפורר לה לאטה.
והקריסה באה.
וכמה דרמטית היא הייתה. כה דרמטית עד שפתחה מהדורות חדשות והעמידה כותרות באתרי האינטרנט ובעיתוני יום ראשון. ועכשיו עיריית חיפה דורשת מבזן, ובצדק, לשקם את הלבנייה החרבה ולהעמידה מחדש על מקומה. אלא שהפעם זה יעלה לה הרבה יותר.
לא חלפו אלא ימים אחדים והנה פורסם ברבים אחד הדוחות הכמוסים ביותר שנכתבו בשנים האחרונות על גוף תעשייה כלשהו – דוח מקינזי המדובר. עיקרי הדוח אמנם כבר דלפו החוצה לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות והפיחו רוח עזה בעורפם של פעילי הסביבה, אך הדוח עצמו על כל חלקיו טרם פורסם. נדרשה עתירה של עמותת "הצלחה" לבית המשפט המחוזי בירושלים כדי להורות על פרסום הדוח. אף שחלקים רבים ממנו הושחרו מטעמי שמירה על סודיות בטחונית ותעשייתית, השורה התחתונה הותרה לפרסום ועיקרה: הפתרון ארוך הטווח היעיל ביותר הוא סגירת בזן לחלוטין.
לא פחות מ-18 מיליארד שקלים תהיה עלות העתקת מתחם בזן לאתר אחר ופעולה זו תימשך לפחות 10 שנים. זהו מחיר שאף פקיד באוצר אינו יכול אף לדמיין את הוצאתו. אבל גם סגירה מוחלטת היא פתרון שלפי שעה אין בממשלת ישראל מי שיאמץ. המשמעות היא שיהיה צורך לייבא תזקיקי דלקים וישראל תאבד במידה רבה את עצמאותה האנרגטית. כך סבורים בממשלה. הם גם אינם מאמינים כי הקרקעות שתותיר מאחוריה בזן יהיו ראויות למגורים. עלות ניקיונן נאמדת במיליארדי שקלים ולא ברור כלל כמה כסף הן יכניסו לקופת האוצר עם מכירתן ליזמים.
כלומר, שוב, הכל עניין של כסף.
פוליטיקה היא זירה של שני משתנים: ערכים וכסף. פוליטיקאים מבקשים לקדם ערכים שלמענם נבחרו, אך יודעים היטב כי יישומו של כל ערך כרוך בהוצאה תקציבית מסוימת. המאבק על ערכים הוא מאבק על תקציבים והמאבק על תקציבים הוא מאבק על ערכים.
והנה, בתוך פחות משבוע, שתי דוגמאות חיות של התנגשות בין ערכים וכסף באותו המתחם וסביב אותה הסוגיה ממש: מה משמרים ומה הורסים ומה גובר על מה: ערך השימור או ערך החסכון? ואם משמרים מבנה היסטורי ולשם כך מוציאים אולי מיליונים – האם שימור חיי אדם אינו שווה מיליארדים?
ואולי דווקא השארת הלבניה ההרוסה היא-היא הפתרון האידיאלי? העוצמה הסימבולית של מבנה הרוס חזקה לפעמים הרבה יותר מעוצמתו של מבנה שלם. הלבנייה ההרוסה מסמלת יותר מכל את הזלזול הרב של הנהלת בזן במשך כל שנותיה גם בבריאות הציבור, גם באיכות הסביבה וגם בנהלים ובתקנות.
היא זלזלה בהנחיות השימור כפי שזלזלה בבריאות הציבור ותשלם על שניהם.
זה רק עניין של כסף.
"כלבו", 20.06.20