העולם השתנה, זה ברור. מה שהיה כה מובן מאליו עד אתמול מוטל עתה בספק או לא קיים עוד כלל. מושגים אנושיים בסיסיים כמו קרבה, מגע, הצטופפות – נבחנים בכל יום מחדש.
הפחד מפני התקהלות ומפני צפיפות ברחובות הוביל כמעט את כל מדינות העולם בתקופת שיא המגפה לצמצם למינימום את התחבורה הציבורית. גם בישראל בוטלו לחלוטין כל קווי הרכבת וטרם חודשו. קווי האוטובוסים צומצמו מאוד וגם אלה שעדיין פעילים מפעילים מגבלות שימוש על הנוסעים.
ומה עושים בימים אלה הנוסעים כשנוטלים מהם את היכולת להשתמש בתחבורה הציבורית? חוזרים למכוניות הפרטיות או עוברים לאופניים.
בשלל ערים מרכזיות באירופה ובעולם המערבי, ערים המאכלסות מאות אלפי תושבים ואף מיליונים, נערכו העיריות לשינויים הדרמטיים שחלו באורחות התנועה של התושבים. הן הבינו במהרה כי במצב הכבישים הנוכחי אין כל אפשרות לקיים התניידות מסיבית של עשרות אלפי רוכבי אופניים בעת ובעונה אחת בשעות העומס. על המדרכות אין די מקום, אפילו היכן שמסומנים כבר שבילי אופניים, ועל הכבישים הרי הנסיעה אסורה ומסוכנת. עוד הבינו כי לתשתיות הכבישים בערים אין כל יכולת להתמודד עם עומסי המכוניות הגודשות את הכבישים.
מה עושים אפוא? כיצד פועלים לצמצם מצד אחד את השימוש בכלי רכב פרטיים, ומצד שני לעודד מעבר לאופניים בלי להקשות על הולכי הרגל?
הפתרון שנמצא מדהים בפשטותו וביעילותו: הוא מכונה "שבילים טקטיים". בברלין, ניו יורק, פריז, לונדון ועוד ערים רבות בעולם הקצו העיריות כמה נתיבי תחבורה רגילים והפכו אותם לשבילי אופניים ייעודיים. העניין פשוט עד מאוד וכמעט מיידי. כל מה שנחוץ הוא קצת צבע, פועל עירוני מיומן ושעת לילה מאוחרת.
הפיכת נתיבי התנועה לשבילים טקטיים אורכת שעות בלבד והתוצאה דרמטית. רוכבי האופניים מתעוררים בבוקר לעיר אחרת, עיר שהרכיבה בה באופניים היא נוחה, בטוחה ונעימה, ללא חשש להידרס או לדרוס.
צעד זה בא לרוב לצד צעדים נוספים שמטרתם הפחתת השימוש במכוניות פרטיות ועידוד הרכיבה וההליכה הרגלית. הנה כמה דוגמאות לערים שעשו זאת במהלך השבועות האחרונים: בוינה שבאוסטריה הורידה העירייה את מהירות נסיעת כלי הרכב ל-20 קמ"ש בלבד. זאת גם כדי לייסר את נהגי המכוניות הפרטיות ולעודדם לנטוש אותה לטובת הליכה רגלית או רכיבה על אופניים וגם כדי לאפשר השתלבותם של הולכי רגל בנתיב התנועה בלי לסכנם. בברלין הפכו כבישים רבים במרכז העיר לשבילים טקטיים בן לילה. בניו יורק ובפילדלפיה נסגרו לחלוטין כבישים והפכו למדרחובים להולכי רגל בלבד. בבודפשט, בין שיאניות השימוש בתחבורה ציבורית בשגרה, חלה עלייה של כ-90% בשימוש ברכב פרטי ובשל העומסים שנגרמו מתכננת העירייה רשת נרחבת של שבילי אופניים כדי לצמצם דרמטית את העומסים.
ובישראל? אף שישראל מפגרת בהרבה ממרבית מדינות העולם בכל הנוגע לסימון שבילי אופניים ועידוד מעבר להליכה רגלית, גם כאן אפשר לראות סימנים ראשונים להפנמה. בתל אביב, המובילה בישראל בכל הנוגע לשבילי אופניים, הפך לפני כשבועיים רחוב פינסקר לשביל הטקטי הראשון בישראל. זה קרה בן לילה ובקלות מעוררת הערכה. בעקבות ההצלחה, ובעקבות הצלחת המדרחוב ברחוב לוינסקי, הודיעה העירייה על הפיכתם של 11 מקטעי רחובות למדרחובים להולכי רגל ורוכבי אופניים בלבד.
גם בירושלים הרים ראש העיר את הכפפה והודיע על הפיכתם של 13 רחובות מרכזיים למדרחובים להולכי רגל ולרוכבי אופניים. בירושלים המהפך יתרחש בשעות הערב בלבד ועד לשעות הבוקר, אך זוהי תחילתו של תהליך מבורך.
מגפת הקורונה רק האיצה תהליך שגם כך היה מתרחש במוקדם או במאוחר: ההבנה כי ערים גדולות לא תוכלנה לאורך זמן להתמודד עם עומסי תנועה כבדים וזיהום אוויר מכלי רכב, וההכרח במעבר הדרגתי לתנועת כלי רכב דו גלגליים ולא מזהמים, לצד עידוד ההליכה הרגלית.
ומי נותרה מאחור? חיפה שלנו, כמובן. במהלך חודשי הקורונה לא נעשה דבר מתחום תשתיות התחבורה כדי להתאים את העיר לשנים הבאות. לא נסלל שביל אופניים אחד, אף מסלול נסיעה לא הפך לשביל טקטי, אף רחוב לא נסגר לתנועת כלי רכב וגם דבר לא נעשה כדי לעודד מעבר לתחבורה ציבורית. נראה כי המגמות העולמיות נעצרו בכביש החוף והותירו את חיפה, שוב, הרחק מאחור.
"כלבו", 6.06.2020