מוזר היה לנהוג השבוע בשכונת הדר. מעולם לא נראתה כה שוממה ועזובה. החנויות כולן סגורות. תריסיהן מוגפים. בתי הקפה והמסעדות סגורים גם הם. האוטובוסים המעטים שחולפים בה ריקים מאדם. הרמזורים עובדים ופנסי הרחוב מאירים כרגיל אבל תחושת החשיכה והקדרות שולטת.

זו לא עיר. זו עיר רפאים.

זוהי מלחמה שקטה.

בעוד 20, בעוד 30, בעוד 70 שנה, לא יהיה אחד מאתנו (מי שיישאר בחיים כמובן) שלא יזכור את הזמנים הללו, את הימים הללו, את המלחמה הזאת – איפה היה (איפה? בבית, כמובן, איפה כבר אפשר להיות?!), מה עשה (קרא, השלים סדרות בבינג', טיפס על הקירות, ספר בלטות, מכוניות חונות, ספינות בים, עלים על העצים…), מה היו המחשבות שחלפו בראשו.

תקופות דרמטיות רבות ידעה האנושות במהלך ההיסטוריה – מלחמות עולם, מסעות כיבוש עקובים מדם, מגפות ומחלות, אסונות טבע אדירי ממדים, רעב נוראי וטרור.

כולם נתנו את אותותיהם על אוכלוסיות גדולות מאוד, לעתים קטלו מיליונים, השפיעו על ממשלות, על כלכלות, על מעצמות ושינו את העולם כפי שהיה מוכר עד אז.

כולם חוללו תמורות מרחיקות לכת על האוכלוסיות שנפגעו בהם אך אף אחד מהם לא עצר כליל את התנהלות החיים עצמם, אפילו לא עבור אלה שניצבו במוקד ההתרחשות.

במלחמות, גם הגדולות וההרסניות ביותר, אנשים עדיין יצאו מבתיהם לעבודה והילדים – לגנים ולבתי הספר. גם הלימודים במוסדות האקדמיים נמשכו כהרגלם. התעשיה עבדה בקצב מוגבר, התחבורה הציבורית המשיכה להעביר נוסעים ממקום למקום, הסוחרים המשיכו למכור את מרכולתם ואפילו התיאטראות המשיכו להעלות מחזות חדשים. תיירים המשיכו לתור ובתי המלון, המסעדות ואתרי התיירות פעלו כהרגלם.

גם כשמגפות נוראות חיסלו מיליוני בני אדם – חייהם של כל השאר נמשכו כרגיל, פחות או יותר. מי שנדבק – חלה ואולי גם מת. מי שהחלים או לא חלה כלל – המשיך בשגרת חייו.

גם אסונות טבע נוראיים, כמו סופות הוריקן אימתניות המשמידות ערים, צונאמי הרסני המטביע את קו החוף, התפרצות הר געש הקוברת ישובים באפר ולבה או שריפות ענק המחסלות יערות שלמים וכפרים – אפילו אלה חלפו ביעף, השמידו מה השמידו בעוד יתר העולם והאנושות ממשיכים בשגרתם.

זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה העולם כולו מושבת למעשה מכל פעילות שאינה חיונית להצלת חיים או לשימורם. תעשיה שאינה חיונית מושבתת לחלוטין; מקומות עבודה צומצמו עד למינימום הכרחי או נסגרו כליל; ענפי כלכלה שלמים ואדירי ממדים כמו תיירות ותעופה – פסקו לחלוטין. חלקם קרסו כלכלית ולא יוכלו להשתקם; המסחר הקמעונאי פסק. מלבד מרכולים וכמה פיצוציות – כל שאר בתי העסק נעולים במנעול ובריח; אתרי הנופש, הבילוי, התרבות והפנאי – סגורים ומסוגרים. נפש חיה לא תמצא שם; התחבורה הציבורית צומצמה גם היא עד למינימום ההכרחי וגם הקווים שכן פעילים דלילים מאוד בנוסעים.

וכך, פחות או יותר, זה בכל העולם כמעט. מלחמה של ממש, אך מהסוג שלא הכרנו בעבר.

זו מלחמה שקטה. לא נורה בה אף לא קליע אחד, שום תותח אינו מרעים, שום מפציץ אינו חג באוויר ושום גנרל לא מוביל את חייליו במערכה.

זו מלחמה שקטה שהמתים בה מתים בדממה, ללא פצע אחד בגופם או שריטה.

ובכל-זאת, כל העולם כולו נמצא בעיצומה וכל אזרחי העולם קורבנותיה.

אין לדעת כמה זמן תימשך המלחמה. די ברור מה יהיה היקף נזקיה ובעיקר הנזקים הכלכליים העקיפים: חסרי תקדים.

וביום שהכל יגמר, ונורשה לצאת מהחורים ולשוב אל הרחוב, אל החיים – מה יישאר מחיפה שהכרנו, שאהבנו, והאם אי פעם היא תשוב?

"כלבו", 4.04.2020

מלחמה שקטה