בשיאו של הגל הראשון, כשהעולם הסתגר בדל"ת אמותיו ובקושי נראתה מכונית נוסעת בכבישים, היינו יוצאים פעם-פעמיים בשבוע לטיולים משפחתיים רגליים קצרים בשכונה. מודה, לא הקפדנו לשמור על מרחק של מאה מטרים מהבית, גם לא מאתיים. אי אפשר לטייל מאתיים מטרים ולחזור, זה כל-כך מתסכל שעדיף כבר לא לצאת כלל מהבית.

מסלול ההליכה היה מוכר: יורדים מן הבית ומתחילים לעלות במעלה הרחוב עד לסופו, משם לרחוב הראשי וממנו ממשיכים לרחוב הבא וכן הלאה. אלה רחובות שאנו חולפים בהם בעת שגרה יום-יום כמה וכמה פעמים ולעולם איננו מקדישים להם תשומת לב מיוחדת. זו חולשה אנושית ידועה – בני אדם נוטים שלא להקדיש תשומת לב רבה לעניינים שהם מורגלים בהם בשגרה.

אלא שבטיולים הרגליים ההם שום דבר לא היה שגרתי. היציאה מן הבית הייתה כה נדירה ולמען תכלית ראויה, שכל יציאה שכזאת הפכה אוטומטית למבצע מתוכנן היטב: החל מקביעה מראש של יום ושעה, דרך תכנון מוקפד על הציוד שאותו יש לקחת (מסכות, אלכוג'ל, כפפות שבאותם הימים היו עדיין פריט חובה, מים וביגוד מתאים) ועד לתכנון מסלול ההליכה. כמו לפני מטווח צבאי או יציאה למסע אלונקות, היינו נותנים לילדים הוראות בטיחות: אל תגעו בשום דבר! אם נגעתם – לא לשכוח לנקות באלכוג'ל! לא להתקרב לאנשים אחרים! לא להסיר מסיכה! ועוד ועוד.

העולם נראה לגמרי אחרת כשאתה חווה אותו ברגליים ולא במכונית. כיוון שלא מיהרנו לשום מקום, בכל טיול שכזה היינו מקפידים לחרוג מן המסלול המוכר ולחפש לנו דרכים צדדיות שלא ידענו קודם על קיומן אף שהן אינן רחוקות מביתנו יותר מכמה דקות הליכה. עולם שלם ומהפנט נגלה לך בכל פעם שאתה סוטה מן הדרך הראשית: סמטאות נסתרות מעין, שבילים קסומים, גינות ירוקות, מדרגות נעלמות, וילות מרהיבות, חצרות מסוגננות, פינות חמד ולפעמים אפילו כנסיות ומנזרים עם פסלים, מזרקות ואנדרטאות.

וכך, כל הליכה שגרתית הפכה חיש מהר לטיול מרתק בטבע עירוני קסום, בין עצים ירוקים ובתים לבנים, פרחים, לטאות וחרדונים.

העיר חיפה שופעת טבע. לא היה כל צורך במכת חזירי הבר, התנים והנמיות כדי להזכיר זאת. די פשוט להביט סביבנו. כמעט בכל נקודה בעיר, בוודאי בשכונות הכרמל, טובלים הבתים בחורש ירוק, נושקים לואדי זה או אחר ומסתירים איזה שביל צר היורד בשיפוע תלול לעבר ערוץ נחל וצמחייה עשירה.

שנת 2020 היא שנה מתה לעולם התיירות. נמלי התעופה שוממים, ענף ההפלגות דומם, סוכנויות הנסיעות פשטו את הרגל, מעברי הגבול מיותמים, בתי המלון סגורים, חברות ההסעות מושבתות וכל עובדיהן עדיין בחל"ת. עם המציאות הזאת מתמודדים התיירנים כבר ארבעה חודשים. החדשות הרעות הן שהמצב אינו עומד להשתפר גם בחודשים הקרובים. אנשים לא נוסעים לנופש כשאינם חשים בטחון וחוששים לחלות. גם חברות הביטוח אינן לוקחות סיכונים מיותרים. רובן ככולן יסרבו לבטח את הנוסעים בביטוחי נסיעות עד שיימצא חיסון. כל מי שתיירות היא מקצועו יהיה חייב לחפש לעצמו מקור הכנסה חלופי אם טרם החל לעשות זאת. לפחות עד שיימצא חיסון יעיל מפני הנגיף.

ובהיעדר תיירות נכנסת, משקיעות מרבית מדינות העולם בשוק התיירות המקומי. עירוניות היא נכס תיירותי ממדרגה ראשונה. גם נוף הוא מצרך מבוקש מאוד. נוף הוא חינמי ואינו מעביר מחלות.

את הנכסים הנפלאים הללו, הנכסים הייחודיים כל-כך לחיפה – השילוב הקסום של טבע ועיר, של בתים וגנים, כנסיות ומנזרים, ואדיות והרים, יערות ושבילים וכן, גם חזירים ונמיות – את הנכסים הללו חובה לקחת עתה צעד אחד קדימה, לבנות סביבם סיורים עירוניים מקצועיים ומונגשים, להפיצם ברשתות החברתיות ובפרסומים שונים ולשווקם כתיירות עירונית מרתקת ועדכנית, המתאימה גם לימי קורונה.

סיורים אורבניים הם כבר שנים רבות אטרקציה תיירותית פופולרית בכל רחבי העולם וגם בארץ. גם בחיפה התפתחה כבר מסורת של סיורים שכאלה, בין השאר סיורי אוכל וסיורי בתים. אך טבעי ומתבקש כי דווקא כעת, כשהעיר משוועת לתיירות פנים אך התקהלויות עדיין מוגבלות ובעיקר מאיימות, טיולים שכונתיים שכאלה יכולים להביא לעיר אלפי מבקרים בכל חודש.

ובינתיים, עד שיבואו ההמונים, כדאי לחיפאים עצמם לנצל את מזג האוויר הנעים ולהכיר מעט יותר טוב את סביבת מגוריהם.

"כלבו", 27.06.2020

טיולי קורונה