מכל ההישגים והכשלונות הפוליטיים של מערכת הבחירות האחרונה, ראוי לציון מיוחד מה שהוא בעיניי ההישג המשמעותי מכולם: נסיקתה של הרשימה המשותפת.
מבין כל מפלגות הכנסת, המשותפת היא היחידה שהצליחה להגדיל את כוחה בעשרות אחוזים ולהגיע למספר שיא של חברי כנסת: מ-10 מושבים בכנסת ה-21 היא עלתה ל-13 בכנסת ה-22 ול-15 בכנסת ה-23! זוהי עלייה של 50% בתוך שנה אחת למפלגה המייצגת את המיעוט הערבי בישראל.
יש סיבות רבות להצלחתה האדירה של הרשימה המשותפת בבחירות אלה – בראש וראשונה העלייה הדרמטית באחוזי ההצבעה בקרב ערביי ישראל, אחרי שעד היום ובמשך עשרות שנים העדיפו להישאר בבית ולא להצביע. העלייה בהשתתפות מבשרת, כך אני מאמין, שינוי מגמה מבורך אצל הפלסטינים אזרחי ישראל – לא עוד תושבים מתבדלים ומלאי טענות על "הממסד הציוני" ויחסו המפלה כלפיהם, אלא אזרחים שווי זכויות המבקשים לעצמם נתח משמעותי מן העוגה התקציבית וחלק יחסי בסדרי העדיפויות הלאומיים של כל ממשלה שתקום. זו מגמה חיובית שמעידה קודם על על התבגרות ועל נכונות גם להתפשר ולוותר על קצת לטובת הרבה.
סיבה נוספת להצלחתה הכבירה של המשותפת בבחירות האחרונות היא שיעור תמיכה חסר תקדים במפלגה של יהודים שמאסו במנגנוני המפלגות הוותיקות ובמשבר המעמיק בשמאל הציוני, והעבירו את קולם לרשימה המשותפת. גם לכך סיבות רבות ולא כולן מקור לגאווה, אבל התוצאה לא רק מרתקת אלא גם בעלת חשיבות לטווח הרחוק.
המחלוקת בציבוריות הישראלית-ציונית סביב שאלת הלגיטימיות שבהצבעתם של חברי המשותפת בעד הקמת ממשלת גנץ היא עניין בפני עצמו ולא כאן המקום לדון בו.
אני מבקש להאיר נקודה אחרת שפחות מודגשת בדיונים הסוערים: הקשר החיפאי.
לא סביר שמצביעי המשותפת, ערבים ויהודים כאחד, הקדישו תשומת לב רבה אם בכלל לשאלת זהותו של יו"ר הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה. לטעמי, הסיבה המרכזית להצלחתה של המשותפת לגרום לקרוב לחצי מיליון בוחרים להעדיף לשים בקלפי את האותיות ודעם על-פני אחרות או על-פני הישארות בבית היא יו"ר המפלגה עצמו.
עודה, שלא היה מוכר בציבור הערבי הכללי בישראל עד לבחירתו לראשות הרשימה המשותפת לפני כארבע שנים, הוא לא רק חיפאי גאה שכיהן כחבר מועצת העיר מטעם חד"ש במשך כחמש שנים, אלא הוא בן העדה האחמדית שבכבביר ומייצג בתפיסותיו ובהתנהלותו את הרוח החיפאית עצמה, לא פחות.
שותפות אמת בין יהודים לערבים אינה סיסמה עבור החיפאים. היא מציאות שכולנו גדלים בה ולתוכה וכה מורגלים בה עד שהיא אינה בגדר "סוגיה" עבור רובנו. חיפה אמנם כבר אינה "אדומה" כפי שהייתה עד לשנות השמונים, אבל בדנ"א שלה, חיפה היא עדיין עיר של פועלים – של נמל, של חשמל, של תעשייה, של סולל בונה – ובין הפועלים אין הבדל של ממש בין יהודים לערבים. לא צריך להיות מרקסיסט ואפילו לא סוציאליסט כדי להבין שכשעובדים יחדיו במרחב משותף, בפעילות משותפת, כתף לצד כתף, נוצרת סולידריות ונוצרת הזדהות.
כשחיים יחדיו, לומדים יחדיו באותם בתי ספר, עובדים יחדיו ומבלים יחדיו – נוצר מרחב משותף, נוצרים ערכים משותפים המקודשים יותר מערכים של התבדלות, זרות ופחד.
בל נשלה עצמנו. רק מיעוט קטן מבין הישראלים מזדהה עם הרשימה המשותפת וגם אלה בדרך-כלל רואים עצמם מזדהים עם חד"ש ולא עם רע"ם-תע"ל או בל"ד.
אבל אם היה נחוץ להן, לרשימות הערביות, חותמת "כשרות" שתהיה מקובלת ולו על מקצת מהיהודים והציונים במציאות של מזרח תיכון מדמם, היה צורך בנציג חיפאי אותנטי וברוח החיפאית שהביא עמו כדי להשלים את המשימה.
וגם בכך אפשר להתגאות.
"כלבו", 14.03.2020