הבלוג | הרהורים על אגם ומפלס

עמוס היה השבוע בחופי הכנרת, עמוס וצפוף ודחוס. אלפי מבקרים גדשו את החופים, הקימו אוהלים, פתחו שולחנות, העמידו מנגלים ובילו שעות ארוכות וימים לחופי האגם המלא עד להתפקע. כמו לא היה קורונה מעולם וכאילו חלפו-עברו המגבלות הנדרשות, הצטופפו המבקרים בחופים ללא כל חשש ומורא, בלי שמירת מרחק, בלי חבישת מסיכות, אפילו בלי חשש מגע אקראי ומזדמן.

וגם בפארקים ובגנים הלאומיים שבצפון היה הומה ועמוס עד מאוד.

בשל מגבלות התו הסגול, הגבילו האתרים וחופי הכנרת את כמות המבקרים המותרת ואת השימוש במתקנים השונים. המקלחות, למשל, נותרו נעולות בפארקים ובחופים וגם המזנונים הגבילו את מספר הלקוחות שמורשים להיכנס. ולמרות כל אלה התחושה הייתה כאילו זהו שיא הקיץ וכל המדינה בכנרת.

זכרון מייצר געגוע וחגים מייצרים הזדמנות. והשבוע החולף היה עמוס בשניהם.

חג עיד אל פיטר של תום חודש הרמדאן התקיים במחצית הראשונה של השבוע, מראשון עד שלישי, והוציא מאות אלפי אזרחים מוסלמים לחופשה בת שלושה ימים. העובדה כי הגל הראשון חלף עבר לו ולפי שעה לא רואים סימן לכך כי גל שני עומד לפרוץ בקרוב – עובדה זו הובילה לתחושת השחרור והבטחון בקרב החוגגים ולרצונם לפרוק כל עול ולבלות ללא תנאים.

מנגד, חלוף הגל ומיעוט החולי בימים אלה הובילו לפתיחה מחודשת של חופי הכנרת. החורף המפואר שמאחורינו גרם לעליית מפלס האגם עד לגובה מירבי שהאגם לא ידע שנים רבות, עורר מחדש זכרון קולקטיבי על הכנרת בימיה היפים והשיב את החיוך אל פניהם של אוהבי האגם, שהם, פחות או יותר, כולם… התשוקה לחוות את האגם המלא, העולה על גדותיו, לאחר שנים ארוכות שבהן היה מרוקן ומדכא, בשילוב מזג אוויר אביבי נוח ונעים יצרו יחדיו את הנהירה ההמונית אל האגם.

זה היה מחזה מלבב ומעציב בעת ובעונה אחת. מלבב, כיוון שאחרי שנים עגומות כל-כך במצב האגם הלאומי, נפלא היה לראות איך שבו אליו באחת החיים, הטבע ובני האדם גם יחד ומקיימים יחדיו הרמוניה נפלאה. מעציב, בשל אותה הסיבה ממש. הכנרת היא "האגם הלאומי" לא רק כיוון שזהו אגם המים המתוקים היחיד בארץ אלא גם כיוון שמצב המפלס באגם מקביל לא אחת למצב הרוח הלאומי. וכשאלפים או רבבות של ישראלים נוסעים כולם לנפוש בחג באותה נקודה ממש, בולטת עוד יותר התלות הכמעט מוחלטת שבין האגם הלאומי לבין האזרחים והעובדה כי מדינת ישראל משוועת ליעדים אקזוטיים ומהנים גם הם שיהוו חלופה ראויה לאגם הלאומי. בשל קוטנה הזעיר, בישראל, למרבה הצער, אין הרבה המה להציע לתושביה בהיבט הזה.

מעציבה ואף מדכאת עוד יותר היא העיר טבריה, העיר היחידה אשר נושקת לחוף הכנרת. טבריה, פעם מעצמת תיירות ונופש, איבדה כבר לפני עשורים רבים את מעמדה כיעד הנופש המרכזי בישראל והיא מדשדשת כיום הרחק הרחק במורדות רשימת היעדים הפופולריים לנופש ומלונאות. שיטוט אקראי בעיר מלמד היטב את הסיבה: העיר מוזנחת, מרוטה, חסרת חיים ואופי, נראית כמו נתקעה אי שם בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בתי המלון שבה מיושנים מאוד ומתאימים לתיירות של קבוצות מאורגנות וועדי עובדים, לא לתיירות המאה ה-21. העיר התחרדה מאוד והדבר ניכר בכל פינה. עיר המתבססת על תיירות וחפצת חיים אינה יכולה להרשות לעצמה להתחרד בקצב הולך וגובר. סביבה שמרנית ואדוקה אינה מיטיבה עם תיירות.

העובדה כי טבריה סובלת מהזנחה כה נפשעת וממראה עגמומי ומדכא היא לא פחות ממדהימה. היא מדהימה כיוון שלעיר עבר מפואר כעיר נופש ותיירות מובילה בישראל; היא מדהימה כיוון שאין לה למעשה כל מתחרים לכל אורך האגם ובכל זאת היא גוססת; והיא מדהימה כיוון שממשלת ישראל התחייבה לפני כעשור להשקיע סכומי כסף אדירים בפיתוח תשתיות התיירות בטבריה ולא עשתה דבר.

טבריה וחיפה – כה שונות השתיים אך גם דומות במובנים רבים. שתיהן זוכרות בערגה את ימי תפארתן, הימים שבהם רצו כולן להידמות להן; שתיהן מתמודדות יום-יום, ולא בהצלחה יתרה, עם בעיות מורכבות וקשות; ושתיהן משוועות לצאת לדרך חדשה ולשוב ולהתמקם על מפת התיירות העולמית. נראה כי מבין השתיים לחיפה ישנה עוד אפשרות לחולל שינוי של ממש. אך לשם כך נדרש חזון מגובש ותכנית עבודה סדורה ושניהם, כך נראה, אינם בנמצא.

 

"כלבו", 31.05.2020

טבריה כמשל