מרתק היה השבוע לצפות בדיוני הרכב הבג"צ בעניין העתירות נגד ראש הממשלה עצמו ונגד ההסכם הקואליציוני המתגבש. 11 השופטים שבהרכב המיוחד ובראשם הנשיאה חיות ניהלו ביד רמה ובוטחת יומיים מלאים ומתישים של דיונים משפטיים וערכיים ארוכים ומורכבים, דילגו באצילות בין העותרים והמשיבים, העירו את הערותיהם המלומדות והחכמות וכל זאת למול מצלמות ששידרו את הכל בשידור חי ולעיניהם של כמיליון צופים.

בעת כתיבת שורות אלה טרם פורסמו החלטות ההרכב. פסיקתם של השופטים בדיונים אלה היא אמנם בעלת חשיבות מכרעת למהות הדמוקרטיה הישראלית ואופי המדינה, כמו כל פסיקת בג"ץ לפניהן ואחריהן, אך חשיבותם של הדיונים שהתקיימו השבוע חורגת בהרבה מן הסוגיות הדמוקרטיות והמשפטיות שלשמן התכנס הבג"צ. חשיבותם היתרה של הדיונים השבוע היא בעצם שידורם בשידור חי ומלא, ללא כל עריכה וללא כל מסננים, לכלל הציבור.

זהו אירוע חסר תקדים בתולדות בית המשפט הישראלי. מעולם לפני כן לא אישר בית המשפט שידורים חיים מתוך האולם וגם לא מוקלטים. לא רק להקליט את הדיון, כולו או חלקו, לא ניתן מעולם, אלא אף להכניס מצלמות לאולם מרגע שהתיישבו השופטים בכסאם לא התאפשר. הנוהג הזה קיים עד היום בכל בית משפט ובית דין בישראל החל מבתי משפט שלום ועד לעליון.

שידור חי של דיון, כל דיון – מייצר שקיפות. כשאתה צופה בעצמך במתרחש, מקשיב לדוברים, מאזין לדברים, מבחין באינטראקציות, בשאלות, בתשובות, לעתים בביקורת ובנזיפות – מתרחשים אצל הצופה והמאזין שני תהליכים במקביל: האחד – פרופורציות. פולמוס ציבורי של טיעונים וטיעונים נגדיים מכניס פרופורציות לסוגיה הנדונה. קשה לקבל טענה שהכל מכור מראש או שכולם מוטים כשבמהלך הדיון עולות שאלות והסתייגויות ומתקיים בהן דיון פתוח ופורה. ואם אכן דברים "סגורים מראש" או המשתתפים אכן חוטאים בדעה קדומה או בקיבעון מחשבתי – גם בזה אפשר בקלות להבחין בדיון שקוף. שקיפות מעמידה דברים באור בהיר ומציגה אותם כפי שהם.

התהליך השני המתרחש אצל הצופה הוא פסיכולוגי. השקיפות מציבה מראה צלולה לא רק מול הנושא עצמו אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, מול הנוכחים בדיון. שופטי העליון, אשר בשגרה מצטיירים בעיניי רבים בציבור כאנשים שבעים ומנותקים היושבים במגדל השן, בוחנים את המציאות כולה כמקרי מבחן משפטיים ותו לא, לא מבינים את האזרחים הפשוטים ולא שועים לשוועתם ולרצונם, נראים פתאום אחרת לגמרי. הם מתפרצים לדברי עורכי הדין, שואלים שאלות ענייניות, מציבים אתגרים, מעלים ספקות וביקורות. לפעמים הם נראים מופתעים או נבוכים, לפעמים הם נתפסים בטעות או חוסר דיוק. הם יכולים לפרוץ בצחוק, הם יכולים גם לרעום בזעם. הם מגלים חמלה ורגישות, לצד טינה מתפרצת. בקיצור, הם מתגלים כבני אדם, כמוני-כמוך.

וכשאתה מבחין בבן האדם שמתחת לגלימה, על כל חוזקותיו וחולשותיו, קשה הרבה יותר לציירו כאיזה דמון מרושע, כאיזה רובוט משפטי, מכונת שיפוט אוטומטית קרה ומנוכרת שרק רוצה להשליט את רצונה על הנתינים חפויי הראש ונציגיהם האומללים והכנועים בבית המחוקקים.

זה מה שעושה מצלמת הטלוויזיה וזה מה שעושה המיקרופון. שלא כמו באולם מועצת עיר או בכנסת, כשהם מוצבים מול שופטים, ושופטים עליונים בפרט, הם לא עושים בהם שימוש ציני או דמגוגי כדי לגרוף תמיכה או אהדה מהציבור. הם פשוט מגלים את פניהם האנושיים. וכפי שיודעים היטב יוצרי תכניות הריאליטי הפופולריות, אין לך דבר מרתק יותר מאשר אינטראקציה אנושית.

את העובדה הפשוטה הזאת שהבינה הנשיאה חיות, מסרבת ראש העיר להבין. כי במקום לעודד שקיפות ציבורית היא הולכת ומסתגרת בין ארבעת כותלי לשכתה ומתבודדת בין יועציה ועוזריה ומתרחקת יותר ויותר מציבור התושבים שבחר בה ומתבצרת בשתיקתה.

וככל שמתבצרים בשתיקה, וככל שנמנעים מחשיפה ומשקיפות ומאור המצלמות והזרקורים, לא רק שצצות עוד ועוד תהיות ותמיהות על מערכת השיקולים והתובנות שמניעים אותה בהתנהלותה – שאלות שלא זוכות למענה הולם אלא להתעלמות ולבוז ולהטחת האשמות – אלא גרוע מכך: אפילו באשר לאנושיות הבסיסית שלה צצות ועולות תמיהות ותהיות.

נבחר ציבור שאינו נמצא בקשר שוטף עם הציבור, שאינו מדבר איתו ואליו, שאינו משיב לשאלות, תמיהות וביקורת שמוצבות לפתחו ומתעלם בשיטתיות מכל מי שמעז להציב אתגרים מולו – פוגע במו ידיו בתדמיתו שלו בעיניי התושבים עצמם.

"כלבו", 9.05.2020

המופע של חיות