קר היה השבוע בירושלים. קר, גשום וריקני. בדרך כלל, סוף פברואר-תחילת מרץ הם דווקא זמן מעולה לחופשה בישראל בכלל ובירושלים בפרט. החורף כבר הולך וגווע לו, מזג האוויר מתחמם קלות, הגשם דל ומחירי בתי המלון ושאר העסקים העונתיים – עדיין בשפל.
ובכל-זאת, העיר נראית כה ריקה.
לא, ירושלים לא איבדה מקסמה ולא מיופייה וגם בפן הבטחוני לא ארע בה, למרבה המזל, שום אירוע חריג, כזה המייצר אוטומטית ריקושט תדמיתי המוחק את התיירות.
לא המצב הבטחוני מרחיק את התיירים מירושלים ולא הקור החורפי ולא יוקר המחירים אלא וירוס קטן אחד.
כחודש בלבד, אולי מעט יותר, חלף מאז התגלה מקרה המחלה הראשון של וירוס הקורונה וכבר העולם כמרקחה. בסין שותקו מפעלי ענק ותעשיות שלמות פשוט מושבתות. חברות ענק נושאות הפסדים כספיים אדירים ואינן יודעות אם ומתי יתאוששו מהם. חברות תעופה מבטלות מאות טיסות בחודש ליעדים שונים בעולם והיכן שהחברות אינן מבטלות את הטיסות, מבטלים הנוסעים עצמם את טיסתם. התוצאה – ביטול חופשות, ביטול טיולים, ביטול נסיעות וביטול הזמנות לבתי מלון.
וכך ערים מתרוקנות מתיירים ומעצמן.
כשוירוס אימתני מתפשט בעולם – הפחד גובר, וכשהפחד משתלט על האנשים – הם לא יוצאים לחופשה אלא מסתגרים בבתיהם וחוששים לצאת החוצה אל הרחוב. זו תופעה אנושית טבעית, ולכן היא חובקת עולם. כולם יחדיו באותה הצרה. העובדה שמרבית האנושות אינה נושאת את הנגיף בדמה ומספר הנשאים והחולים הוא זעום ביחס לאוכלוסיית העולם – עובדה זו זניחה בעיניהם.
פחד הוא כלי אפקטיבי מאוד בעולם המושגים של פוליטיקאים חסרי בטחון עצמי, אבל לפעמים אין צורך לייצר דמונים יש מאין כדי להניע בוחרים, הדמון מגיע מעצמו. ואולי בשבוע בחירות כה דרמטי, מן הראוי להדגיש את ההבדל שבין דמון אמיתי לזה המדומיין: בעוד המדומיין מושך את הבוחרים החוצה מביתם לעבר נקודות מפגש מוסכמות ומניע אותם לפעולה, הרי שדמון אמיתי עושה בדיוק את ההפך: הוא מבריח את האנשים מכל נקודת מפגש אקראית ומשיב אותם הביתה.
והדמון הזעיר הזה, הבלתי נראה כמעט, יותר משהשתלט על גופם של בני האדם, הוא השתלט על מוחם ועל מחשבתם. לא בגלל הצורך להבריא הם לא יוצאים מן הבית אלא בגלל הפחד לחלות. ובגלל הפחד הזה מפעלים נסגרים וטיסות מתבטלות ונופשים נדחים וכלכלות קורסות.
לפעמים טוב להיות שחקן זניח בליגה של גדולים. הנה, אצלנו, יוצאת ראש העיר בטיסה מיוחדת אל השכנה קפריסין במאמץ לרתום אותה לטובת מאבקה להארכת שדה התעופה בחיפה ולהגדלת מספר התיירים הצליינים שיגיעו מקפריסין לחיפה. את המאבק הזה קל לנהל, משום שאין בו כל חשש להפסד ומשום שאין בו כל סיכוי לניצחון: השדה לא יוארך, הקפריסאים לא יגיעו ואם יגיעו, לא ישנו במאומה את מצבה העגום של התיירות בעיר והרי לכם מצב שאי אפשר להפסיד בו.
לא השדה הקצר הוא הסיבה לאי הגעתם של התיירים לחיפה ולא הארכתו היא שתפתור את מצוקת התיירות בעירנו. הסיבה עמוקה בהרבה: היא מתחילה בתשתית תיירותית רקובה, היעדר השקעות בפיתוח התיירות ובעיקר תפיסה מיושנת ולא מתאימה למציאות ימינו.
אבל השדה הוא הקורונה שיצרה העירייה כדי להצדיק את מהלכי הסרק שלה למול המציאות העגומה. הוא הדמון המדומיין שבו הרבה יותר קל להילחם, לא כיוון שהניצחון בו מובטח אלא בדיוק להפך – כיוון שהוא בלתי אפשרי.
הקורונה הכריעה את התיירות בעולם אבל הגל הזה יחלוף והתיירות תתאושש וזה יקרה הרבה לפני שמטוס הצליינים הראשון מקפריסין ינחת בחיפה.
"כלבו", 7.03.2020