זה לא נעים לבלוע צפרדעים. זה לא נעים ולא טעים, למרות מה שטוענים הצרפתים.

יש פוליטיקאים שעבורם החיים הפוליטיים הם משחק. אריאל שרון ז"ל, למשל, דימה פעם את החיים הפוליטיים לישיבה על גלגל ענק. "פעם אתה למעלה, פעם אתה למטה. הכי חשוב זה להישאר כל הזמן בגלגל", הוא אמר. הישיבה בגלגל הרימה אותו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, אך גם כשהיה למטה, חסר כל סיכוי לעלות שוב חזרה, לא איבד ולו לרגע תקווה ולא פחות חשוב מכך – נהנה מכל רגע. כי במשחק נהנים גם אם מפסידים.

ויש פוליטיקאים שעבורם החיים הפוליטיים הם צליחתה של ביצה ענקית ועכורה. מימיה דלוחים, מעופשים, מצחינים, גדותיה עשב גבוה וצפוף ובוץ שעלול להיות גם טובעני, ובתוכה שורצות הצפרדעים לרוב. כדי לצלוח אותה בשלום חובה להשקיע את כל הגוף כולו בצחנה ולהתחיל לנוע. המנצח הוא לא רק זה שמצליח להגיע בבטחה אל הצד השני, אלא עושה זאת כשראשו נותר רוב הדרך מחוץ למים, יבש יחסית.

בין אם יצלח במשימתו ובין אם ייכשל, מלאכת הצליחה עצמה היא קשה, מייסרת, מפרכת, מאוד לא נעימה ובהחלט מסוכנת. בכל קטע וקטע לאורך המשחה עלול השוחה לא רק לבלוע שלל צפרדעים שנקרות בדרכו, אלא לטבוע ממש.

זה לא משחק. זו מלחמת הישרדות.

העימות שפרץ השבוע בין ראש העיר קליש-רותם לבין שרת התחבורה רגב סביב חברת יפה נוף העירונית הוא לא רק בין שתי נשים פוליטיות ממחנות שונים. זהו עימות בין שתי נשים פוליטיות אשר רואות כל אחת את הזירה הפוליטית אחרת לגמרי.

רגב היא נציגה מובהקת של אסכולת "הפוליטיקה היא משחק". היא נהנית להתריס, נהנית להרגיז, נהנית מאוד לתקוע אצבע בעין. מבחינתה, המבחן האולטימטיבי של כל החלטה וכל מעשה אינו נמדד בסיום המעשה ועל-פי תוצאתו הסופית (בוצע/לא בוצע) אלא הדרך עצמה. לא "מה השגתי" אלא "איך השגתי". רק מי שנהנה מן הדרך עצמה יכול לחייך גם כשהתוצאה הסופית שלילית.

לעומתה, קליש רותם היא ההפך הגמור. היא חסידה מובהקת של אסכולת "הפוליטיקה היא ביצה". לפי האסכולה הזאת, המטרה הבלעדית היא לצלוח את הביצה העכורה והמצחינה ולהגיע בשלום לעבר הצד השני. מבחינתה של קליש-רותם (וגם של סגנה צוק), המטרה היא העיקר וגם אם הדרך אליה היא דרך חתחתים קשה, מייסרת, מפרכת ומעיקה – למען השגת התוצאה המיוחלת אפשר וצריך גם לסבול. אבל קליש לא אוהבת צפרדעים. הן מפריעות לה בדרכה להגשמת היעד. הן מפריעות לה כי לא היא זו ששמה אותן שם. לכן היא מנסה בכל כוחה לעקוף אותן ככל האפשר או פשוט להתעלם מקיומן. העיקר להמשיך בחתירה אל היבשה.

ואם כך רואים את המצב, אפשר להבין מדוע מראש נדון לכישלון כל ניסיון להידברות ולפשרה בין שתי המנהיגות. כשכל אחת מהן רואה את החיים הפוליטיים במשקפיים אחרים וחווה אותם כזירה אחרת לגמרי – קשה מאוד למצוא שפה משותפת. בעוד האחת הציבה לעצמה למטרה מובהקת לשנות את התרבות הארגונית והניהולית של כלל הגופים הנמצאים תחת שליטתה בדרכה לעבר הסדר והארגון ורק אז, לשיטתה, אפשר יהיה להציב יעדים חיוניים ולהגיע אליהם, הרי שהשנייה אינה מציבה לעצמה יעדים כלל ולא מתעניינת גם בתרבות ארגונית או בסדר. לא, דווקא הבלגאן הוא מה שמעניין אותה, הבלגאן משרת אותה היטב. כי כשיש בלגאן ויש מהומה, המשחק מעניין הרבה יותר. אין זה משנה כלל מי ישלם מחיר ומהו המחיר כל עוד מי שמשחק נהנה מן המשחק ומן התובנה כי הוא-הוא זה שמניע את המהלכים.

אלא שזו וגם זו הן שתי גישות מסוכנות עד מאוד שעלולות שתיהן להמיט אסון הן על השחקניות המשחקות בזירה הפוליטית, הן על הכלים במשחק. ההתעקשות של רגב עלולה להמיט אסון על יפה נוף ולהוביל לקריסתה. זוהי מכה אנושה לכלכלת חיפה והמטרופולין כולו – מכה שלא בטוח כלל שאפשר יהיה להתאושש ממנה בימים קודרים של קורונה.

לעומת זאת, הגישה המלחמתית של קליש, המאפיינת אותה בכל מהלכיה ובכל פעולותיה מאז נבחרה, עלולה גם היא להמיט אסון על העיר כולה כיוון שהיא מרחיקה במקום לקרב ומייצרת אנטגוניזם במקום אמפתיה.

וכך, בביצה העכורה הזאת כולנו עלולים לטבוע.

מתוך גליון "כלבו", 10.07.20

על ביצות וצפרדעים