זהו סוכות של געגוע. געגוע לריח הגשם הראשון, געגוע לטיולי טבע ונוף, געגוע להררי ילדים ומשפחות הגודשים את הפארקים, את הגנים ואת האתרים השונים, ואפילו געגוע לקולות שחוק וזמר הבוקעים

עירוניות אמיתית אינה דבר מה אשר נעשה מעצמו. מאז ראשית המהפכה התעשייתית בשלהי המאה ה-18 והאצת האורבניות בערי המערב ובכלל, העיר איננה עוד רק יישוב גדול שמאוכלס בצפיפות יחסית ובעל

עוד ערב חג בסגר, עוד ערב חג עצוב. זהו ערב שובר לב מפני שמיליונים ייאלצו לחגוג את השנה החדשה לבד, בחברת משפחתם המצומצמת בלבד, בלי הוריהם או סביהם המבוגרים ובלי

הקיץ כמעט חלף, הסתיו כבר בפתח, וחיפה עדיין דורכת במקום בכל הקשור ליכולתה למצות את פוטנציאל התיירות והתיירים שבאים אליה. מאז פרוץ המגיפה בחודש מרץ, מספר התיירים הזרים בישראל הוא

אנשים הם יצורים מוזרים. הם יכולים לחלוק זה על זה כל ימות השנה אך לצאת יחדיו שלובי זרועות במאבק למען מטרה משותפת. עשרות אלפי שנות חִברות וקהילתיות הפכו אותנו ליצורים

במשך לא פחות משנים-עשר ימים התנהלתי בעירנו בחרשות חלקית. אחת מאוזניי נסתמה לאחר שחייה בבריכה, אך שלא כמו במקרים דומים רבים שכאלה, לא הועילו לא קפיצות על רגל אחת והטיית

עירוניות היא דבר מורכב. היא מצריכה חשיבה אסטרטגית עמוקה ותכנון ארוך טווח והבנה כי תהליכים שמתחילים היום יסתיימו רק בעוד שנים. אבל עירוניות גם מצריכה יכולת עבודה בשיתוף פעולה ומחשבה