דורון שפר

הדבר הנעלה ביותר שיכול אדם לעשות הוא להיאבק על חירותו.

איש אינו נולד גיבור ולא לוחם, ווודאי שלאיש בריא בנפשו אין כל שאיפה לזרז את מותו או להקריב את חייו. המציאות – היא שמוליכה את חיינו ואת צעדינו; היא מציבה מטרות ושאיפות, מערימה קשיים ומכשולים, ומתווה לנו את דרכנו. הרצון הפרטי של כל אחד מאתנו אינו באמת פרטי. הוא נגזרת של מציאות מובנית. מרקס אמר שההוויה קובעת את התודעה. בשנים המעצבות של חיי, האמנתי בכך בכל לבי.

הערצתי את מרקס. סגדתי לתיאוריות שלו, לרציונל שלו, לנחישות שלו, לקריאתו למאבק.
וכך בעצם מתחיל סיפורי.

האמת היא, שבאותם ימים כלל לא רציתי ללמוד מקצוע ולהסתדר כלכלית. בפעם הראשונה נקרתה בדרכי ההזדמנות להתחיל לעבוד בהוראה בקהילות היהודיות. השנה הייתה אז 1976 ואני הייתי בן 22.
רשת "אורט" הגיעה אז לכפרים היהודיים באתיופיה והחדירה מורים לבתי הספר כדי לחזק את הזהות היהודית של הצעירים. היא פתחה סמינר למורים בכפר אַמְבוֹבֶּר בצפון גוֺֹנדֶר, כפר שהיה מרכז חשוב ליהודי אתיופיה, והציעה לסטודנטים רבים משרות. כמה מחבריי הלכו לסמינר והחלו ללמד והציעו גם לי להצטרף, אך אני גיחכתי על המחשבה, לעגתי להם וקיללתי אותם.

מרחצי הדמים של מנגיסטו וחברי הפלנגה שלו, ה-"דֶרְג", היו בעיצומם, ומכל כפר וכל עיר הגיעו שמועות על הוצאות להורג שיטתיות אכזריות, משפטי שדה, עקירת עיניים, ציפורניים, שיניים ושדיים לכל מי שנחשד בחברות במחתרת, מכות חשמל ושלל עינויים איומים בסגנון רוסי. "הטרור האדום" כינו זאת.

רבים מחבריי ומכריי נתפסו, עונו והוצאו להורג בדרכים דומות. "מה, חבריי נלחמים למען המולדת ומקריבים את חייהם, ואני אלך לחפש לעצמי ג'וב כמורה בסמינר?" תמהתי וסרבתי. "לא אלך! אתם חלשי אופי! לי יש אידאולוגיה חזקה ונחושה. סבלו של עמי הוא הסבל שלי ומאבקו – הוא מאבקי!"

כבר הייתי אז סטודנט דעתן, מרקסיסט אמיתי, מהפכן וחבר במחתרת הסטודנטים. נהגתי להסתובב אז כשבאמתחתי ספרים וחומרי קריאה מרקסיסטיים, ומדקלם בהתלהבות משפטים נבחרים של מאו טסה-טונג שלמדתי בעל-פה. שנאתי את אמריקה והקפיטליזם, גמעתי בשקיקה את "המניפסט הקומוניסטי" של קרל מרקס ובכל מפגש הייתי מרבה להפליג בשבחי "המהפכה" ומנסה לשדל כמה שיותר אנשים להצטרף למאבק. באמת ובתמים ביקשתי להקריב את עצמי למען האידאולוגיה ולמען המאבק: המאבק לשחרור העם האתיופי מעריצותו הרצחנית של מנגיסטו.

אבל אז גברו הלחצים והביקורת גם מצד בני משפחתי. "לשם מה שלחנו אותך ללמוד?" נזפו בי. "הבט בחבריך. הם נהיו מורים ומפרנסים את משפחותיהם – ואתה לא מצטרף?!" מלבד זאת, עד אז נעזרתי בסיוע כספי של משפחתי ועתה היה ברור לי שאם אסרב להצעת עבודה כה משתלמת, לא אוכל עוד מוסרית לבקש עזרה נוספת. נכנעתי. כשנה אחרי שוויתרתי על סמינר ההוראה, הצטרפתי, אמנם בחוסר התלהבות אך מחמת בטן מקרקרת, לקורס חדש של "אורט" שנפתח בגונדר ליהודים בלבד, ונועד להכשירם לעיסוק בתחומי בריאות הציבור וקידוחי מים בכפרים יהודיים ובבתי הספר.

הלימודים במכללה במתחם בית החולים בגונדר נמשכו כחצי שנה ובסיומם התחלתי לעבוד בשטח. הייתי נודד בין כפרים במכונית שסופקה לי ועם נהג, ומעסיק מקומיים בעבודות חפירה. לרוב, היינו חופרים בארות בסמוך לבתי ספר כדי לספק מים טריים לתלמידים. החפירה נעשתה כל-כולה בידיים, ולעומק של כעשרה מטרים. ולאחר החפירה היינו משחילים צינורות לעומק הבור ובונים את קירות הבאר. בניית באר כזו ארכה לעתים חודשים ארוכים. המטרה לא הייתה רק לספק מים, אלא גם – ואולי בעיקר – לספק תעסוקה למקומיים. ככלל, העדפנו תמיד להעסיק יהודים, אבל גם גויים לא מעטים עבדו עמנו. היו פעמים שבהן שהיתי באתר אחד שבוע ימים ברציפות, בלי בית או חדר. קיבלתי אוהל והייתי ישן בשטח. למזלי, החברה שילמה לי בעבור הוצאות מחייה ומזון ובסך הכל תוגמלתי היטב. בהתחלה שולמו לי שמונים בירים לחודש, אבל בהמשך המשכורת עלתה למאה ושבעים בירים. זה היה הרבה מאוד באותה תקופה והייתי שולח כסף הביתה. עבודתי לא הייתה פיסית. אני רק השגחתי על הפועלים וחילקתי להם משימות. העבודה לא הייתה קשה, המשכורת מתגמלת והוריי היו מרוצים מאוד, אבל אני לא הסתפקתי בה. הרגשתי שלא שם נמצא ייעודי. שנתיים עבדתי כך, אך לרגע לא נטשתי את פעילות המחתרת. בימים הייתי חופר בארות ובלילות פקדתי כנסים של חברי המחתרת בגונדר.

עד שגילו אותי.
נכון יותר לומר: חשפו את פעילותי. בפעם הראשונה חששתי לחיי באופן ממשי ומצאתי את עצמי בצומת גורלי. ידעתי שלא אוכל עוד להמשיך בחיים הכפולים הללו, של עובד מים ביום וסוכן בלילה, והיה עליי לקבל החלטה. הייתי צעיר וחדור אידאולוגיה, ולא הטרידה אותי כלל המחשבה לסכן את חיי בפעילות מחתרתית גלויה ולהילחם למען המולדת. אבל אמא, מה יהיה עליה? כיצד היא תוכל לשאת את המחשבה שאני נמצא הרחק כל-כך מהבית, נלחם בשלטונות ומסכן את חיי? כיצד תוכל לחיות בלי לקבל ממני שום מידע על מקומי? בלי לדעת מה עלה בגורלי? בשל עבודתי, שהיתי מחוץ לבית לא מעט ולמשך ימים רבים ואמי התרגלה לביקוריי פעם בשבוע או פעם בחודש. אלא שכעת היה לי ברור שלא אוכל עוד להגיע הביתה כלל; כי כל ביקור שלי, ולו הקצר ביותר, עלול לסכן את שלומם של כל בני משפחתי.

החלטתי להתוודות בפני אחיי, לֶמָא ואַיָינַאוׄ, על פעילותי במחתרת, ולספר להם על כוונתי לעזוב את הבית. למרבה הפליאה, הם לא הופתעו מהידיעה. "תמיד חשדתי שאתה נמצא שם," אמר איינאו ברוגע. "אני מכיר אותך. אתה אוהב את זה, את הפעילות הזאת. ומלבד זאת, כל הצעירים בני גילך מעורבים בפעילות מחתרתית אז היה לי ברור שאתה אינך יוצא דופן." ואז הוא הפתיע אותי ואמר: "אפילו אם לא גילית לי, תמיד ידעתי שאתה יוצא בלילה וחוזר מאוחר בצורה לא שגרתית." אבל למרות הפתיחות שגילו כלפי הווידוי שלי על חברותי במחתרת, התקשיתי לאזור די אומץ כדי לומר בפניהם שנחשפתי ושאני נמצא בסכנה. אז במקום לומר זאת בקול, בחרתי להעלות זאת על הכתב. על פתק נייר כתבתי את כל השתלשלות פעילותי במחתרת. כתבתי שהשלטונות חשפו את פעילותי וכדי שלא איתפס ואוצא להורג כמו רבים אחרים – החלטתי לעזוב.
את הפתק הכנסתי למעטפה וחיכיתי ללילה. כשבאו בלילה חברי המחתרת לאסוף אותי לתחנתי הבאה, תליתי את המעטפה על דלת בית הוריי, עזבתי ולא הבטתי עוד לאחור.

רק על אמי חשבתי כשהנחתי את המעטפה על הדלת. רק את דמותה המייבבת ראיתי לנגד עיניי. בוכייה מצער על בנה האהוב שאבד לה, אולי לעולם.
לא הטרידו אותי כלל מחשבות על מוות, על מלחמות, על רעב או שאר קשיים שבהם אתקל בדרכי. לא הטרידו אותי כלל ענייני פרנסה וכלכלה, או העבודה המתגמלת שזה עתה עזבתי. גם לא העסיקה אותי ולו לרגע המחשבה אולי כדאי לסיים עם זה. ללכת לשלטונות, להתוודות על פעילותי במחתרת ולזכות במחילה ובחנינה. רבים מחבריי נכנעו ללחצים ובעיקר לפחדים – והסגירו את עצמם. הם הודו בחלקם בפעילות מחתרתית, התנצלו וביקשו מחילה, ובתמורה "חטאם" נמחל להם והם זכו למשרות מפנקות וחיי נוחות. יכולתי לעשות כמותם. יכולתי – אך סירבתי בתוקף. לא אני הוא שאכנע לחיי הנוחות. "על גופתי המתה," הייתי מדקלם לעצמי. "לא אבקש סליחה ולא אכנס לכלא, גם אם יתפסו אותי. עדיף לי מותי בכיתת יורים או בעת מנוסה על-פני הבעת חרטה או מאסר ממושך."

כן, האידאולוגיה נשפכה אז ממני מכל עבר. הייתי צעיר חדור מטרה וערכים, מלא מוטיבציה ועתיר עקרונות. גם מותי למען המטרה לא הרתיע אותי. "גם אם אמות, שמי וסיפור מאבקי ייחרטו לעד על קברי," ידעתי.
אבל כל האידאולוגיה הקשוחה הזאת וכל הגבורה האצילית הזאת התפוגגו כהרף עין כשניצבתי כך מול דלת בית הוריי והמעטפה בידי. זה היה, עד לאותו היום, הרגע הקשה בחיי. היד רעדה. חשתי כאילו אני עצמי מבצע הריגה באמי. ידעתי שלא תוכל להתמודד עם חוסר הוודאות באשר לגורלי. מאוחר יותר סופר לי כי מאותו הרגע שבו הקריאו לה את המכתב שכתבתי, היא קיבלה החלטה לא לישון עוד במיטתה וישנה אך ורק על הרצפה, בפעולה של הקרבה עצמית למעני. אולי האמינה שאם היא תסבול – אני אהיה בטוח יותר. מאוחר יותר למדתי כי רק כשעלתה לארץ, שבה אמי לישון במיטתה. הפרק אז תם מבחינתה.

P.R.P.E היה שמה של המחתרת. זו הייתה הקבוצה הלוחמת הגדולה ביותר באתיופיה וקיבצה לתוכה את כל הקבוצות האתניות במדינה. יותר משמונים קבוצות אתניות יש באתיופיה ולכולן היו נציגים במחתרת, בדרך-כלל המשכילים ביותר וחדורי אידיאולוגיה. נציגי שבט אַמהַרה היו שם, זה השבט השני בגודלו במדינה; ונציגי התיגראווים ונציגי שבט אוׄרוׄמו, שהוא הגדול ביותר. כמה שנים אחר-כך קמה לה על בסיס שבטי מחתרת נוספת – T.P.L.F -מחתרת של בני השבט התיגראווי, ששמה לה למטרה לשחרר את התיגראווים לבדם מעול השלטון המרכזי ולהכריז על פדרציה. למרבה הצער, במקום ללחום יחדיו במשטר הצבאי, הם הכריזו מלחמה דווקא על E.P.R.P בשל רצונה בשליטה על בסיס הכח באַסימְבה שבמחוז תיגראי.
אבל על כך עוד אספר בהמשך.

מאותו יום נמהר, שבו הנחתי את המעטפה על דלת בית הוריי ולמשך שנתיים תמימות, לא ידעו בני משפחתי על אודותיי דבר. לא ידעו אם אני חי או מת, לא ידעו היכן הייתי והיכן אני נמצא כעת, לא ידעו מה מעשיי ומה מצבי. וגם אני לא ידעתי עליהם דבר. במשך שנתיים התנהלתי בחשאיות, נדדתי ממקום למקום, ושקעתי באימונים צבאיים מפרכים. מהבית לא הבאתי כל ידע מוקדם בשימוש בנשק, מלבד מסעות ציד ספורים שאליהם יצאתי בילדותי עם אבי. אבא היה צייד מוכשר וצלף מחונן ולפעמים היה לוקח אותי עמו לצוד איילות או צבאים. פה ושם הייתי יורה ברובה הארוך שלו אבל בזה הסתכם כל נסיוני.

במחתרת עברתי סדרת אימוני ירי ושימוש בנשק. האימונים היו מתישים ונמשכו כחצי שנה. הם כללו ריצות ארוכות, אימונים גופניים וירי במטווח. בסיסה של המחתרת היה אז ביער אסימבה שבמחוז מזרח תיגראי. אבל בלילה שבו נאספתי המחתרת כבר נטשה את האזור הזה ועברה לתחנה הבאה – בֶלֶסָה, אזור מיוער מרוחק מכפרי שכף רגלי לא דרכה בו לפני כן מעולם. אני אומר "כף רגלי" מפני שאת כל הדרך עד לשם עשינו אני ומלוויי ברגל. האזור היה שופע גבעות והרים, עליות וירידות וההליכה בו הייתה קשה מאוד ומפרכת. לא אחת מצאתי את עצמי נופל לארץ בגלל השיפוע התלול.

לא הכרתי את המלווים שלי. גם אותם לא ראיתי לפני כן מימיי. זו בדיוק הייתה שיטת העבודה של המחתרת. חשאיות. אף חבר תא אינו מכיר את חברי התאים האחרים, כך שגם אם ניתפס, לא נוכל להסגיר איש. המחויבות של חברי כל תא הייתה לחברי התא שלהם בלבד. במחנה התגוררנו בבקתות טוּקוּל. הן היו קטנות אך די מסודרות. אחת הנשים בישלה ארוחות ובבקתות היו מיטות. בגדים קיבלנו על-פי הצורך מתרומות שונות. כך נדדנו ממקום למקום ובכל מחנה שהינו לפרק זמן קצר וברחנו למקום הבא מפחד להתגלות. בדרך-כלל במהלך שעות היום לא התרחקנו מהמחנה כדי שלא ניתפס. מעברים ממקום למקום עשינו רק בלילות. היינו הולכים רגלית ביערות הג'ונגל מפֶרמהטַה לפרמהטה, מתחנה לתחנה. כל רכושי אז היה שעון יד של "רומר", רדיו קטן וכמה אלפי בירים בכיסים. זה היה הרבה מאוד כסף, אבל לא היה מה לעשות בו. קניות לא עשינו, למעט מזון פה ושם בחנויות קטנות בכפרים נידחים בצפון.

בג'ונגל הצפוני, אזור הפעילות שלנו, הייתה חלוקה לשני תחומי שליטה: הלבן והאדום. האזור הלבן היה בשליטת הדֶרג והיה עוין את המחתרת. חיילי המשטר היו מחפשים אותנו ביום ובלילה. באזור זה לא היינו יוצאים מהמחבוא בשעות היום אלא רק בלילות, אז היינו נודדים ממקום למקום, אוספים מידע, אורבים לשלטונות ועושים פעולות שונות. כשהגיע מידע מודיעיני מוצלח, היינו יוצאים למבצעי פשיטה על כיתות חיילים ושודדים את נשקם. האזור האדום היה נתון כל-כולו לשליטת המחתרת. שם הסתובבנו בחופשיות רבה יותר בכל שעות היום. החקלאים המקומיים סייעו לנו. הם סיפקו מקומות לינה, מזון ומקומות מסתור.

בשל יכולותיי המילוליות הגבוהות והנסיון הרב שהיה לי בנאומים ורטוריקה עוד מימיי כסטודנט בגונדר, המשכתי במתן נאומים על פעילות המחתרת ובעיקר על האידיאולוגיה המרקסיסטית. הייתי מגיע לשווקים במרכזי הכפרים בימי שבת, בדרך-כלל בשעות העומס, ומבקש מהמקומיים את הזכות לדבר בפניהם. הייתי נעמד במרכז השוק עם מגפון בידי, ולמשך כעשרים דקות מרהיב דיבור על שוויון, על דמוקרטיה, על חירות ועל מאבק. זה היה מרתק ולרוב שביתי את לבם של הכפריים. בתום הנאום הייתי זוכה למחיאות כפיים נלהבות. אלפים היו כך צוהלים ומריעים לי. זה היה מרגש אותי בכל פעם מחדש, אבל לזמן קצר בלבד מפני שמיד אחרי הנאום, כששררה שוב הדממה, כבר הסתלקתי מהמקום. בימי ראשון הייתי מגיע אל הכנסייה המקומית ומבקש מן הקס לפני התפילה לאפשר לי לשאת דברים למשך עשרים דקות בשם המחתרת בסיום הטקס. גם בכנסייה היה חשוב לי להדמות למקומיים ולא לעורר חשד ולכן, למרות יהדותי, הייתי מצטלב, כמו המקומיים. וכך גם במסגדים בימי שישי. כמו המוסלמים, גם אני הייתי נכנס, חולץ נעליים, מתכופף ומשתחווה. אחרי התפילה הייתי מקבל את הזכות מהאימאם המקומי לשאת נאום על המחתרת. לא היה אכפת לי כלל וכלל שאני יהודי. מטרת בואי לא הייתה לשם מיסיונריות דתית אלא כדי להאדיר את שמה של המחתרת ואת פעילותה ולגרוף את תמיכת המקומיים.

שמי במחתרת לא היה אדיסו אלא מֶלֶסֶה, וכך הייתי מציג את עצמי. הכומר או הקס היו מציגים אותי כ-"גוּאַד (החבר) קומרֶד מֶלֶסֶה מהמחתרת" ומקנים לי את זכות הדיבור.

במשך דקות ארוכות הייתי מספר על הארגון, על הפעילות ועל המאבק. היה לי כישרון לנאום ובעיקר לגעת ברגישות בכאב ובפצעים החברתיים המדממים. בסיום נאומיי זכיתי גם בבתי התפילות למחיאות כפיים צוהלות של המקומיים ולדברי הלל ושבח מפי הקסים או האימאמים המוסלמים. רוב המאזינים נחשפו בפעם הראשונה בחייהם לסיפורים שסיפרתי והיו נרגשים ונסערים מאוד. רבים מהם היו מגיעים אלינו, חברי המחתרת, יום למחרת והיו מבקשים להצטרף. "תנו לנו נשק ונילחם," היו מבקשים. לפעמים, גם הקֵסים עצמם ביקשו להצטרף למחתרת. לא אחת היו הקסים הנוצרים מסירים את כיסוי הראש שלהם בפנינו ומצהירים "אינני מעוניין עוד להיות קס. אני מעוניין להיות גואד. תנו לי נשק. אצא להילחם!" אבל אנחנו היינו מסרבים. "אתם מנהיגים רוחניים. אתם מסייעים לנו בהכוונה רוחנית של התושבים ובתפילות. זה לא פחות חשוב. את המלחמות השאירו לנו," הפצרנו בהם.

כדי שלא לבלוט יותר מדיי במקומות שבהם הסתובבתי, נהגתי להתלבש ולהתהלך כבן המקום. אם הם היו יחפים – הייתי יחף גם אני; אם הם היו לבושים בפשטות – כך גם אני. אמנם, המחתרת העמידה לרשותי רובה מסוג קלשניקוב, אבל לא הסתובבתי עמו בכפרים אלא עם אקדח מסוג קוׄלְט 45 טמון היטב בבגדיי. גם שני רימונים היו לי שאותם תליתי בצדי הגוף, גם כן בהסתר. גם הדיבור המתאים לבני המקום חיוני כדי שלא להתבלט. למזלי, מפני שגדלתי בעצמי בכפר ולא בעיר, ששלטתי בניב המקומי המאפיין את שפת הכפריים. יכולתי לדבר בשפתם בלי לעורר חשד, גם אם לפעמים לא שלטתי במילה זו או אחרת. ידעתי די והותר ניבים מקומיים כדי לשרוד. ועוד משהו נשאתי עמי תמיד: גלולה אחת קטנה. גלולה קטנה וקטלנית למקרה שאיתפס. ההוראה הייתה ברורה: אם איתפס, כדי שלא להסגיר את סודותיי וסודות הארגון, יש לבלוע את הגלולה בבת אחת. הנוהג המקובל של צבא השלטון היה אז לאזוק את החשוד פעיל המחתרת בתא האחורי של המכונית ולהסיע אותו למעצר. אבל ברוב המקרים, כשהיו מגיעים לבית המעצר ופותחים את דלת התא, היו מוצאים בה כבר גופה ולא עצור חי.

מעולם לא הסתרתי את יהדותי. גם המוסלמים חברי המחתרת לא הסתירו את דתם. איש לא הסתיר את מוצאו ואת זהותו, מפני שלא הייתה בכך כל בושה. להפך. התגאינו בהיותנו מגוונים ושונים זה מזה. המטרה הייתה משותפת: הפלת המשטר הרודני של מנגיסטו וכינון דמוקרטיה. מטרתנו הייתה חיסול המעמדות, אשר קרעו את החברה האתיופית לגזרים, וכינון חברה שוויונית וסוציאליסטית. ולמען זאת היינו מוכנים כולנו להיאבק עד טיפת דמנו האחרונה. גם אם זה אומר להיתפס ולמות. ידעתי שלא אלך בלי קרב; שאם איקלע לעימות מול חיילי השלטונות, אשיב אש בנסיון לברוח. אשתמש ברובה או באקדח וברימונים, ואם לא תהיה ברירה, ישנה הגלולה…

אבל כדי לצמצם את הסכנות מפני הסגרה לשלטונות, היינו משתפים פעולה עם הכפריים המקומיים. הם היו מסייעים לנו בדרכיי המלטות ובהסתרה. חשוב היה לנו מאוד שלא להפריע לחקלאים בחיי היום-יום, כדי שלא ינטרו לנו טינה. פה ושם נתקלתי ביהודים בכפרים. חשתי הזדהות רבה עמם אך לא הסגרתי להם את דבר יהדותי, כי חששתי שדרכם ייוודע למשפחתי מקום הימצאי והמשפחה תוציא משלחת כדי לפגוש אותי. לא רציתי שיסכנו את חייהם ולא את חיי.

התנאים ביער היו קשים. לפעמים היה מחסור במזון. מים שתינו בנהר זורם או מעיינות. לפעמים היינו פוקדים בתי תושבים נכבדים בכפר ומתארחים אצלם. הם ידעו שאנחנו לוחמי המחתרת ופועלים גם למענם ולכן, בדרך-כלל, הם אירחו אותנו יפה.

הרבה לפני שבעולם המערבי פעלו למען שוויון מגדרי, אצלנו במחתרת זה לא היה עניין כלל וכלל. היו בשורות המחתרת נשים משכילות משבטים שונים ומעמדן היה שווה לחלוטין לזה של הגברים. הן לחמו לצדנו שכם אל שכם. גם אם אישה נתקלה בקושי פיסיולוגי מסויים, היא קיבלה עזרה מהגברים בלי שהדבר יעורר תרעומת כלשהי או זלזול. מכיוון שהאמנו גם בשוויון מגדרי וזכויות שוות ומלאות לנשים, עזרה שכזו נתפשה בעינינו מובנת מאליה וטבעית לגמרי. הנשים לבשו בדיוק מה שלבשו הגברים, שתו מה ששתינו אנחנו ואכלו מה שאכלנו אנחנו. ישנו במשמרות – גבר ואישה לסירוגין. אני מודה שפה ושם אפילו הלכנו לקראתן יותר ממה שהיה נחוץ. קצת "צ'יפרנו" אותן. הרגשנו טוב עם זה. לתת להן להרגיש טוב. אבל לא במובן המיני. זה לא. זה לא קרה בכלל. אפילו לא עלה על מחשבתנו. עניין פסיכולוגי, אני מניח. זה כמו שמישהו הוציא לנו את המיניות מהראש.

כשהתקדמנו ביער, בלילות או בימים, הלכנו בשורה ושמרנו על מרחק מסוים זה מזה, כדי שאם מישהו מאתנו יותקף במארב, לא ניתפס כולנו יחדיו. את הסדין שלנו גזרנו לשלושה חלקים: באחד התכסינו; בשני השתמשנו כמו בחבל, כדי לקשור חפצים; והשלישי שימש לכיסוי הציוד שלנו: תיקים צבאיים, תחמושת, מים ומזון. ניסינו לחמוק מהגשם באמצעות מקומות מסתור שונים, אבל לא תמיד זה היה אפשרי.

חפצים אישיים ממש לא היו לי. לא נשאתי תעודה מזהה, לא תמונות ולא יומן אישי. היינו חייבים לנקוט משנה זהירות, כדי שאם חלילה ניתפס, לא יוכלו לדעת עלינו דבר ולא נסגיר סודות. אולי להנהגה היו עלינו פרטים אישיים ורשומות, אבל ללוחמים בשטח לא היה דבר. להנהגה גם היו חומרי תיעוד וצילומים של פעילות המחתרת. הייתה לזה חשיבות בקנה מידה היסטורי, כדי להנציח את הפעילות שלנו. לא פעלנו לבד. היו לא מעט מדינות וגופים ומוסדות שתרמו כספים רבים למימון פעילות המחתרת. היה להם עניין לסייע לנו, כפי שכל ארגון מחתרתי לאורך ההיסטוריה נהנה מתמיכה של גופים חיצוניים שתומכים במאבקו. הקפדנו מאוד שלא לפגוע כלל באזרחים אלא אך-ורק בשלטון. היינו עושים מארבים על מחנות צבאיים ושודדים אותם. לפעמים היינו מפתיעים במארב שיירת מכוניות צבאיות, מתנפלים עליה ומשתלטים על הסחורות והנשק. באחת הפעמים החרמנו כך ארבע-מאות טונות של סוכר! כל מבצע כזה דרש מידע מודיעיני מדויק. את המידע העבירו לנו סוכנים שלנו שנשתלו עמוק-עמוק בתוככי הצבא והממשל. לא היו טלפונים זמינים. כל המידע הועבר בעל-פה, מה שגרם לפעמים למרבה הצער לחשיפה של המרגלים שלנו ולמעצרם. אלה שנתפסו הוצאו להורג. זה לא הפריע להם. הם פעלו מתוך אידאולוגיה והזדהות מלאה עם מטרות המחתרת וכמו כולנו, גם הם היו נכונים להקריב את חייהם למען המטרה.

כשאתה נמצא במחתרת ויש לך תפקיד מוגדר ומעמד ידוע, אתה לומד להתנהל לפי חוקים מוגדרים וברורים ולפי פקודות. אין מקום לאלתורים ולקיצורי דרך. אדם לומד לכבד סדר ומשמעת כשהוא נמצא תחת סכנת חיים תמידית. פעלנו לפי ידיעות מודיעיניות ובדקנו כל הזמן את צעדינו. אם תוכננה לי הליכה לאיזו כנסייה ביום מסוים ובשעה מסוימת ולפתע הגיע מידע מודיעיני על סכנה אפשרית – לא הייתי הולך. הבטחון שלי ושל המחתרת היה מעל לכל.

במחתרת למדתי כל מה שאני יודע היום: למדתי לחיות עם בני אדם שונים ממני, שבאים מרקעים שונים ומדברים בשפות שונות. האמנו בשוויון ובקבלת האחר. דגלנו בסיסמא "השונות היא היופי שלנו". לא הבנו מדוע השלטון דיכא מיעוטים – את היהודים ואת המוסלמים – במקום לפעול לאיחוד הלבבות ולהגברת הזהות המשותפת. לא הבנו מדוע אין חופש פולחן ודת; מדוע פעל השלטון להסתרת ההבדלים בין השבטים השונים וכיבוד תרבותם. החברה האתיופית מורכבת משמונים שבטים ולכל שבט ניב ייחודי ותרבות מעט שונה. זהו פסיפס אנושי מרהיב המייחד אותנו. במקום לטפחו ולהדגישו, בחר השלטון להסתיר את השונות ולדכא אותה. למדתי על אידאולוגיה ופילוסופיה, למדתי על פוליטיקה ומשטר, ולמדתי מהי מדיניות ואיך מקיימים אותה נכון. מדיניות אינה חזות הכל ואינה ערך מקודש. מדיניות היא כלי לקידום המדינה והחברה, אבל אפשר וצריך לפעול לשנותה כשהיא אינה פועלת כראוי. ואפשר ומותר לבוא בדרישות אל הממשלה, אם מדיניותה אינה משרתת את הציבור. ואפשר גם לחולל מהפכות.

אני מתגעגע לימים ההם. זו הייתה האוניברסיטה של החיים. לו הייתי היום באותו הגיל ובאותן הנסיבות – הייתי חוזר על הכל מחדש.

החברות במחתרת הייתה הדבר הגדול ביותר שעשיתי בימי חיי.
עד שהכל התפרק, כמובן.