יהודים בין מוסלמים
חודשיים לפני שעליתי עם משפחתי מעיראק, גילה לי אבי שיש ברשותו אקדח. הופנטתי מעצם קיומו של האקדח אך יותר מכך סיקרן אותי לדעת מהיכן הגיע. אבי לא שירת מעולם בצבא ולא במשטרה. מדוע שיחזיק אקדח ברשותו? כשביקשתי מאבא שיספר לי על מקורו של כלי הנשק, שמעתי בפעם הראשונה על ימי הפרהוד. בתרגום חופשי, "פרהוד" משמעו ביזה או שוד וזהו שמו של הפוגרום שהתרחש ביהודי בגדד בחג השבועות בשנת 1941 ובו נרצחו, נשדדו ונפגעו יהודים רבים (ימי מלחמת העולם השנייה באירופה). הרקע לפוגרום היה הגעתו של המופתי של ירושלים חאג' אמין אל חוסייני לבגדד ב-1939. אל חוסייני הידוע לשמצה כרת ברית עם היטלר וגרמניה הנאצית וניהל בשיטתיות קפדנית מסע הסתה כלל-מוסלמי נגד היהודים. בעיראק של אותם הימים הואשמו היהודים בדברים רבים, גם בזוטות ובאירועים שכלל לא היה מעורב בהם אף יהודי. לפני שהגיעה התנועה הציונית לעיראק, מרבית היהודים היו קומוניסטים ותמכו בברית המועצות. אבל הקומוניסטים היו שנואים כמעט על כל מי שלא היה יהודי וכך מצאו את עצמם היהודים בעמדה בעייתית. הפרהוד סימל את שיא ההסלמה ביחס כלפי היהודים ובעקבותיו נמלטו יהודים רבים מבגדד לערים וכפרים מרוחקים יותר והצבא הבריטי נכנס לעיר ותפס בה אחיזה. אלה היו ראשית ימי התנועה הציונית בעיראק, ולכך עוד אחזור.
עיראק היא מדינה המורכבת משיעים ומסונים, כאשר הרוב הוא שיעי. המעמד הגבוה, אנשי הרוח והאקדמיה, לא ניסו להתנכל ליהודים אך בני המעמדות הנמוכים, שהיו מוסתים על ידי אנשי דת קיצוניים, הם אלה שיזמו את מרבית המתקפות.
באופן כללי, ליהודים היה מעמד בכיר מאוד בעיראק של אותם ימים. כבר בשנת 1933, כאשר קיבלה עיראק את עצמאותה מהאנגלים, רוב המוסדות הציבוריים נוהלו על ידי יהודים. יהודים שימשו בתפקידי שרים, חברי פרלמנט ויועצים כי הם דיברו אנגלית ועל כן היו מהראשונים שהשתלבו במקצועות אלה. בשנות ה-30' היו אלה היהודים שנתנו את הטון בעיראק. הם היו גם אנשי מסחר עשירים מאוד וגם המורים במרבית בתי הספר, בנקאים, מנהלי חשבונות ופקידים בעמדות מפתח. אף שבעיראק היה מלך ובאופן רשמי המדינה הייתה עצמאית, בפועל עד שנות ה-50' הבריטים המשיכו לאחוז בכל תפקידי המפתח האזרחיים והכלכליים ואפילו הצבאיים. את קווי הרכבת, למשל, תחזקו מהנדסים אנגלים, והם העסיקו יהודים. אחד מהם היה אחד מדודיי, סלאח, שהיה מנהל כוח אדם ומנהלה של תחנת רכבת מרכזית ותחת סמכותו היו עבודות בינוי ותיקונים, מסגריות, נגריות ותחזוקת המסילה. רק יהודים מעטים עבדו כפועלים מפני שהרוב היו בעלי השכלה והחזיקו במשרות ששיקפו את השכלתם.
כמו היום, גם אז נשות העיר המוסלמיות נהגו להלך ברחובות כשעל פניהן רעלה, פריט לבוש שנדרש גם מהנשים היהודיות להתכסות בו כשיצאו מחוץ לביתן. לעומת זאת, אף שהגברים המוסלמים לבשו גלביות, הגברים היהודים תמיד הקפידו על לבוש רשמי של חליפה ועניבה. היהודים היו מכובדים מאוד, הם כיבדו את המוסלמים וזכו לכבוד מצידם.
בסמאווה חיו כ-30 משפחות יהודיות ואף שבעבר מספר היהודים היה גדול בהרבה, עם השנים משפחות רבות עזבו לערים הגדולות. היהודים בסמאווה חיו בגן עדן של ממש, מן אי של שקט מנותק מההתרחשויות סביב. מובן שהייתה גם שנאה וכשיצאנו מחוץ לשכונה היו מכים בנו או מקללים אותנו רק מפני שהיינו יהודים, אבל לא חיינו בפחד ובתוך השכונה התקיימו קשרים של חברות אמיצה ושל הערכה הדדית בין המוסלמים והיהודים.
הייתה זו עיירה כפרית עם חקלאים ובדואים, שדות, צאן ובקר. הבדואים חיו בבתים עשויים שיער עיזים ובנויים בצורה מיוחדת, כך שאפילו גשם לא חדר דרכם. הבתים נבנו משיער כדי שאפשר יהיה לקפל אותם ולנדוד למקומות שבהם יש מרעה לצאן ולבקר, או לעבור מצד אחד של הנהר למשנהו. את העיירה שלנו חצה נהר הפרת וההבדל בין שני עבריו היה משמעותי. השכונה שבה התגוררתי הייתה בצדו האמיד של העיר. הצד השני היה צפוף יותר ואוכלס בבני המעמד הנמוך, ושם גם היה ביתו של השוק המרכזי. בשני צידי הנהר התגוררו הן סונים והן שיעים, ובכל יום שישי, לאחר התפילות, הם היו יורים אלה על אלה. בכל יום ראשון היו היהודים, ששימשו בתפקיד המגשרים, משלימים בין הצדדים.
בבית הספר היינו לא יותר מילד יהודי או שניים בכל כיתה ולכן שיחקנו עם המוסלמים והיינו חברים שלהם. מרבית הקשרים בין היהודים למוסלמים הבוגרים נוצרו בין הגברים, כאשר בילו יחד ב׳נדי׳. נדי היה מועדון גדול שבו בילו בני המעמד הגבוה, האינטליגנציה הערבית, המורים, הפקידים וכיוצא באלה. זה לא היה מקום לפשוטי העם. המועדון פעל בשיטה של חבר מביא חבר. הוא הוקם בשנת 1943 ובפתיחתו החגיגית השתתף לא אחר מאשר המלך בכבודו ובעצמו. הנדי, שהיה מוקף במדשאות ובגנים מטופחים לתפארת, היה פיסה של גן עדן. הגברים היו מבלים שם בערבים, משחקים קלפים, שותים ואוכלים. בשבתות ובחגים היינו מתלווים אליהם וכילד אני זוכר כמה התרשמתי מיופיים של המועדון וגניו. על פי רוב, נשים לא נכנסו למועדון אך יוצאת מן הכלל הייתה אימי, שהייתה אישה מלומדת ולכן היו מזמינים אותה לערבים שערכו בני המעמד העליון, שאהבו לשאול אותה שאלות והתעניינו בתפילות, באוכל היהודי, בחגים, בסיפורי הנשים וכן הלאה. כולם נהנו מחברתה.
הוריי היו נדבנים גדולים שתרמו גם ליהודים וגם לערבים. אבי נבחר לנהל את כספי העירייה ומבין כל היהודים, הוא היה הכי מעורה בחברה המוסלמית, אך גם אימי הייתה מעורה ומוערכת מאוד ומעמדנו היה גבוה.
באחד הימים, נולד בן לאחת הנשים המוסלמיות אך לא היה לה חלב ולכן לא יכלה להניק את התינוק. כיוון שינקתי עד גיל שנתיים, לאימי עוד היה חלב ועל כן היא הניקה גם אותי וגם את בנה של החברה המוסלמית. המשמעות של המחווה הזו מבחינת המוסלמים הייתה אדירה, כאילו מוחמד בעצמו בא והציל את הילד. מאז, נוצר בין שתי המשפחות קשר אמיץ וחם והם אהבו אותי מאוד בזכות הנתינה של אימי. כשהייתי בן שש, נהגתי לבקר את משפחת הילד והם היו לוקחים אותי לבקר את הסבתא המבוגרת, דבר שנחשב כבוד גדול. הסבתא הייתה מנשקת אותי ומשוחחת איתי, ואימו של הילד הייתה מפנקת אותי ומאכילה אותי דגים, לחם וגבינות. בכלל, שתי המשפחות היו מבקרות זו את זו – בחגים שלנו הם היו עוזרים לנו ובחגים שלהם היינו הולכים לחגוג איתם.