בהפוגה שבין הפצצה להפצצה צרחה מחרישת אוזניים קרעה את המולת בית החולים בעיר החוף ברייטון. ההמונים הלחוצים שנדחסו למתחם לא הבינו ברגעים הראשונים אם תינוק קולני במיוחד בא לעולם או שמא החלה עוד הפגזה משמיים. כך נולדתי.
מלחמת העולם הייתה אז בשיאה והגרמנים, שיכורי כוח אחרי הבסת צרפת, החלו בהפצצות אוויריות מסיביות ערב-ערב מעל שמי לונדון וערים אחרות. הם הפציצו גם את ברייטון ובהיותי בת יום אחד כבר ירדנו אמי ואני אל המקלט של בית החולים. אמי צחקה וסיפרה שגם שם, במקלט, בין הדי ההפגזות, נשמעו בחוזקה גם צרחותיי.
הייתי תינוקת ג'ינג'ית, יפה וחייכנית, והאחיות נפלו בקסמיי. אחותי הגדולה, הלגה, שהייתה אז כבת ארבע, ליוותה את אמי בעת הלידה ובזמן השהייה במקלט ולפרק זמן קצר הגיע גם אבי לראותי. אמא העניקה לי את שמי, חנה פטריסיה טוכלר. אבי הוסיף לי את שמו: פיק. כשראה אבא שאני בריאה ושלמה ושלאמי שלום – עזב את בית החולים ולא חזר עוד. כיוון שאמי ואחותי היו למעשה לבדן, סייעו לאמא האחיות והשגיחו על הלגה.
אינני יודעת לומר כמה זמן שהיתי בבית החולים עד ששוחררנו. הדי ההפצצות, שנמשכו עוד חודשים, בוודאי לא הקלו עלינו, אם יחידנית, ושתי בנותיה – ילדה כבת חמש ותינוקת בת יומה. החיים במלחמה אינם קלים גם למי שאיננו נמצא בחזית. דודי, אחד מאחיו של אבי, בא לעזרנו. עם יציאתנו מבית החולים הוא המתין לנו ולקח אותנו בחזרה הביתה, אל דירת השיכון הצנועה שבה התגוררו אמא והלגה מאז שהגיעו לאנגליה כשלוש שנים קודם לכן.
אני קוראת לזה "דירה" אבל זה היה למעשה חדר קטן ובו מיטות וקמין להסקה. הפדרציה היהודית של אנגליה העמידה מבנה שיכון עצום בגודלו בן עשרות ואולי מאות דירות זעירות שכאלה לרשותם של פליטים יהודים חסרי כל – משפחות ואמהות יחידניות – שהיגרו בשנות המלחמה לאנגליה מאירופה הכבושה והמדממת. לא היה שם לא פאר ולא הדר ובקושי מרחב לנוע בו – אבל בשביל אמא זה היה בית. גם דמי קיום מסוימים קיבלה אמא מהפדרציה ולצדם הבטחה כי הסיוע הכספי יימשך כל עוד לא תצא אמא לעבודה, אך אם תמצא לעצמה עבודה מסודרת – תופסק הקצבה. וכך, במקום לחפש לעצמה עבודה מסודרת, עסקה אמא בתפירה ובתיקון בגדים עבור שכנים ומכרים. את מלאכת התפירה היא לא למדה מעולם אבל כשהגיעה לאנגליה החלה בלימודי תפירה ומעט הידע שרכשה הספיק לה כדי לעשות תיקוני בגדים קלים ולקושש כמה מעות. לפעמים, כדי להרוויח עוד כמה פרוטות, הייתה אמא מטפלת בבית בכמה מילדי השכנים בזמן שהוריהם היו בעבודה. אך כיוון שלא עבדה מעולם בעבודה מסודרת ולא קיבלה משכורת, היא המשיכה ליהנות במשך כמה שנים מהקצבה שקיבלה.
אבל החיים בדירה החונקת לא התארכו זמן רב. ההפצצות הגרמניות לא פסקו, וככל שהן נמשכו לילה ועוד לילה, כך הלך וגדל היקף ההרס והחורבן בערי אנגליה ובהן גם בברייטון. הדירה שלנו נפגעה פגיעה קשה ולא יכולנו עוד להמשיך לגור בה.
וכך, חסרי בית ורכוש ונטולי הגנה, התרוצצנו אמי, אחותי ואני, בכל לילה ממקלט למקלט וממחסה למחסה. נדדנו בין בונקרים לתחנות רכבת, שבימים שימשו עשרות אלפי נוסעים ובלילות הפכו לבתי מחסה מאולתרים לחסרי בית כמונו. אמא הייתה פורשת עיתונים על הרצפה או כמה בדים, והמצע הדל שימש לנו למיטה. גם לאחר שהבליץ האווירי הסתיים והשקט שב לאנגליה, המשכנו במסע הנדודים כיוון שדירתנו מעולם לא שבה למצב ראוי למגורים.
במשך לא פחות מחמש שנים לא הצליחה אמא למצוא לנו דיור של קבע ונאלצה לדלג בין דירות מגורים זמניות שוב ושוב. עברנו בין דירות ששכרנו בפרוטות לבין חדרים שבהם התארחנו לפרקי זמן קצרים. לימים תאמר אמי כי אף שלא חווינו בגופינו את אימת השואה כיוון שנמלטנו מאירופה, בכל-זאת סבלנו לא מעט. להיות אם חד הורית באנגליה של ימי המלחמה, בלי בית ובלי כסף, עם מחסור תמידי במזון ופצצות שהומטרו ללא הרף מן השמיים – היו חוויה קשה וטראומטית שעיצבה ללא ספק את אופייה של אמא ואת האופי שלנו.
הייתי ילדה אדמונית וחייכנית עם תלתלים מקורזלים ושופעים והשכנים היו מכנים אותי "שירלי טמפל". שני שמות פרטיים הוענקו לי עם לידתי: חנה פטריסיה. לפעמים כינו אותי "חנה" ולפעמים "פטריסיה". למרות המלחמה ואי היציבות בחיינו, אמא ניסתה כמיטב יכולתה להעניק לנו בכל-זאת נורמליות מסוימת. בימים הייתה אחותי הלגה הולכת ללמוד בבית הספר ובשעות אחר הצהריים הייתה אמא לפעמים יוצאת לסידורים שונים ומשאירה אותי בהשגחתה של אחותי הגדולה. הלגה, שהייתה גם היא בסך הכל ילדה קטנה, אהבה לשחק בי כמו בבובה. היא הייתה מפשיטה אותי, משאירה אותי עירומה למרות הקור האנגלי העז, ומכבסת את בגדיי. כששבה אמי והתרעמה על שנותרתי עירומה, הייתה הלגה מסבירה ש"בסך הכל שיחקתי עם חנה".
ההפצצות על אנגליה נמשכו כחצי שנה בסך-הכל, אבל המלחמה האיומה נמשכה עוד שנים רבות ולכל אורכה פחדה הגדול ביותר של אמא היה מפני פלישת הגרמנים לאנגליה. פחד זה לא היה בלתי מבוסס והיה ללא ספק נחלתם של מיליוני אנגלים, אבל בעבור פליטים שנאלצו להימלט מאירופה הכבושה ומצאו מקלט באנגליה החופשית, ובמיוחד עבור היהודים שבהם – האיום היה קיומי ממש והמחשבה המבעיתה הזאת חדרה עמוק-עמוק אל נבכי הגוף והנפש, התמקמה היטב בתודעה וסרבה להרפות.
פחד הוא חומר בעירה זמין מאוד המוביל לא אחת לפעולות קיצוניות. במקרה של אמא, שכבר הכירה היטב את המפלצת הגרמנית, הפחד מפני כיבוש נאצי מחודש הוביל אותה לגדל אותי כילדה נוצרייה. למדתי להצטלב ולשיר שירים על ישוע ועל הנסים שעשה. גם בגן הילדים נהגתי לברך כל הזמן את ישוע ולהלל אותו וכולם היו משוכנעים שאני נוצרייה אדוקה…