אלצהיימר היא אולי המייסרת והמתסכלת ביותר בין המחלות חשוכות המרפא. לא רק את הלוקה בה היא מייסרת, שהרי החולה עצמו, לפחות בשלביה המתקדמים, אינו מודע כלל להידרדרות שחלה במצבו. אלה הם בני המשפחה ושאר הקרובים המתמודדים עם תסכול ותחושת חוסר האונים.
הם צופים בדעיכתו ההולכת וגוברת של יקירם; באבדן יכולתו לבצע פעולות בסיסיות פשוטות, יום-יומיות; בנסיגת הזיכרון והיכולת הקוגניטיבית; בהיעלמותן של השפה והמלים והתקשורת האנושית ולבסוף, באבדן האישיות עצמה. והם מתוסכלים כיוון שהם מתייסרים עם יקירם ההולך וגווע לנגד עיניהם, שותפים פסיביים למסע ההידרדרות הארוך והמייסר – ויודעים שלא יוכלו למנוע את סופו האכזר.
נכון לרגע זה, המדע טרם מצא תרופה לדמנציה ולאלצהיימר. מי שלוקה במחלה, במוקדם או במאוחר תאבד זהותו ותתפוגג אישיותו.
בספר זה שירים המבטאים את הכאוס והחרדה שבהם נמצאים בני המשפחה המטפלים בחולה דמנציה. בחלקם הם שירי מחאה וזעקת בני המשפחה והמטפלים העיקריים למול הגורמים שאמורים לסייע אך מתקשים לתת מענה הולם: מחלקות הרווחה, מערך הבריאות, משרד האוצר וממשלת ישראל.
שירים אחרים מבקשים להביע במלים פשוטות את תחושות הכאב והייאוש הגובר.
הספר מחולק לארבעה שערים, המבטאים את שלבי הדרדור במחלה.
על המחבר
עציון קריס, יליד מושב אביחיל שבשרון, נולד ביום נפילת גוש עציון. הוא שירת 20 שנה בצבא קבע בחיל הקשר. מנהל מזה חמש שנים פעילות אישית וציבורית להעלאת המודעות למחלה.